*הקדמה קטנה* אני בכלל לא נתכוונתי לפרסם את העניין כאן, אבל סוערה לחצה, עד אשר נשברתי. לכן, אם אתם שונאים אותי עכשיו, הפנו אליה את מענותיכם. טוב? והסיפור עצמו, לקמן הוא. *משיח כזה* יונה צכטיגר ואני הלכנו באיזה יום אחד לראיין את המשיח לעיתון. זו, כמובן, הייתה בעיה, כי אף אחד לא יודע מי זה המשיח, קל וחומר איפה הוא גר. חשבנו המון על פתרון אפשרי אבל שום דבר לא נראה באופק. אולי שום דבר היה שקוף או שלא היה באופק, אבל בכל מקרה, הוא לא נראה שם. בסוף בעטתי ליונה ברגל ואמרתי לו שאני אולי יודע מה. יונה אמר שמה ועניתי לו שנראה לי שאל המשיח צריך ללכת וזהו. הוא לא הבין. הסברתי לו, שהמשיח הוא פוטנציאלית כל אחד ואחד שקיים, נכון לעכשיו, בעם ישראל. לכן אם נלך לראיין מישהו, סביר להניח שזה יהיה את המשיח. יונה אמר לי שאני מטומטם ואם אני כל כך רוצה אני יכול לפי זה לראיין אותו. מה פתאום, אמרתי לו בגיחוך. אתה כבר לא תהיה המשיח. יונה נפגע קשות ואמר לי שיאללה הוא לא הולך לראיין שום משיח ודי. אז התנצלתי ואמרתי לו שהוא אולי גם יגאל את עם ישראל אבל צריך מישהו שגם נראה כמו המשיח. הלכנו לנחלאות לחפש את המשיח. א. כי דוד שלי גר שם ואפשר לאכול אצלו משהו. ב. כי נחלאות זה שם מעניין. משיחי כזה. אולי נחלאה זה בגימטריא משיח, אני לא יודע. עברנו כמה רחובות לא מעניינים במיוחד ואז יונה אמר שהוא חושב שהמשחק הזה לא רציני ואם אנחנו לא מתחילים לעשות משהו הוא הולך הביתה. אל תדאג, יונה, אמרתי לו. הכל יהיה בסדר. תאמין לי. נכנסנו לאיזו חצר קטנה ומרוצפת אבן. היה שקט שם. אווירה פסטורלית כזו, משיחית אפילו, אפשר לומר. ציפור קטנה ויפה צפצפה משהו מעץ האגס, ומישהו שמן ומטונף עמד בכניסה וצעק עלינו שנסתלק מכאן וזה לא החצר שלנו בכלל, בהמות. כיוון שהמטאטא שהוא זרק פגע ביונה ולא בי, השעה הבאה מצאה את יונה זועף במקצת ואותי שמח וטוב לב. יונה, אמרתי לו, תתעודד. תאר לעצמך שהיינו מראיינים אותו? אתה רוצה משיח כזה לעם ישראל? יונה גרד קצת באף ואחר כך אמר לי לסתום. הבית הבא נראה יותר מעודד. היה לו גג רעפים אדום וקירות אבן ירושלמית יפהפיים. יונה, אמרתי לו, תדפוק בדלת ותפתח שיחה ידידותית עם המשיח הפוטנציאלי! אין לך מה להפסיד. יונה מלמל משהו על מטאטא שפוגע בגב והכאב המתלווה, ופנה לדפוק בדלת. נקישות חזקות מדי לטעמי. אני הרבה יותר אוהב משהו מהסס וקליל. דפיקות כאלה שמרחפות באוויר, נוגעות- לא נוגעות. שמענו קריאה מבפנים. מישהו אמר משהו על זה שאפשר לדפוק חלש ובעדינות, והדלת נפתחה. עמד לפנינו אדם רזה, ממוצע קומה, עם שרוואל וחולצת רקמה גדולה ממידתו. הוא חבש כיפה בוכארית גדולה והוא הרכיב משקפיים קטנים. אהלן, הוא אמר בקול רך. תכנסו. הוא סגר את הדלת, התיישב על הפוף שלו, הרים גיטרה קלאסית מהרצפה ופרט משהו שקט. נראה לי דו מינור תשע או משהו דומה. אתה המשיח? שאלתי אותו. הוא הרים אלי את ראשו, מחויך. כן, הוא אמר. אני המשיח. באמת? הזה עם החמור הלבן ובית המקדש וכל זה? זה אתה? הוא פרט חסר, הפעם משהו כמו פה דיאז שש, והנהן בראשו. אני המשיח. כלומר בעיקרון. מה זה בעיקרון? שאלתי. עם ישראל נגמר בחוץ! הוא הולך ומתייאש, הולך ומאבד את עצמו! מתי אתה יוצא החוצה? הרי אתה יכול בלי בעיות להוציא אותו מהבוץ! קליק עם האצבעות והעלמת את המלחמות. חת שתיים ובית המקדש יורד. אבראקדאברה וכולם מגיעים לאמת. מה קורה איתך? אין זמן! המשיח חייך קלושות. הוא שאף שאיפה קטנה מהנרגילה שלידו ופלט את העשן בעיגולים קטנים, לאט לאט. אתה יודע למה יש משיח בכל אחד מישראל? הוא שאל. כי המשיח הוא עם ישראל. אם אתה מאמין שככה גואלים עם, בפיצוצים ופירוטכניקה שמזעזעת אפילו את סטיבן שפילברג, אתה טועה. העניין אחר לחלוטין. עם ישראל צריך לגאול את עצמו. אם אנשים יתחילו להבין שמשיח זה אני (הוא חבט על חזה עצמו),זה אתה וזו את, אם הם סוף סוף יקלטו שלגאול את עם ישראל זה עניין אישי של כל אחד ואחד, העם הזה יצא מהבוץ ועוד איך. העם הזה יעלה את העולם חמישים קומות למעלה. ארבעים ותשע, בעצם. הבעיה היא שאנשים לא קולטים שהם המשיח. יש מבין? חשבתי לרגע. ואתה לבוש ככה בגלל שככה צריך להיראות משיח? שאלתי. מה פתאום, הוא ענה, ככה כולם מתלבשים היום. חוץ מזה, שרוואל זה קטע נוח לאללה.