[ליצירה]
אמרת כל מה שניתן להגיד באופן משובב לב, אבל אני בטוח שיש לך עוד הרבה מה להגיד. אז פשוט קח אותי טרמפ אל המקום בו מגלים יכולות. נהדר.
[ליצירה]
[ליצירה]
לאלמונית שלום,
השיר מצטיין בכך שהוא שיר שצריך לקרוא אותו שוב ושוב וכל פעם למצוא דברים חדשים לחשוב עליהם.
באשר לתוכנו, אם הבנתי אותו כראוי, אני בדעה שללכת בקוים עושה אותנו "צרי אופק".
פעם כתבתי על חבר שלי, שהיה חקלאי שיר שהתחיל במילים:
"האיש שהלך בשדות
אך מעולם הלך בתלם......."
בשביל להגיע לתחנה שלך, שנמצאת באופק, צריך לחרוג מקו החוף ולשוט במרחב.
כיוון שגילי מופלג אני יודע שאפשר להחליט לצאת למרחב גם כשיש סערה (בעיקר בתוכך פנימה) ורצוי גם בגשם שוטף ומטריה שבורה. תני לגשם לשטוף את דמעותיך במקום לבכות יחד איתו.
קו החוף הוא תלם ישר, כמו גם הכביש שיש לו סוף.
אני מושיט לך יד כדי לגרור אותך החוצה מהקווים הצרים וזה יעשה אותך אמיתית.
ולסיום, תמשיכי לכתוב, כמו שאומרים "יש לך את זה"
[ליצירה]
ערוגה,
מעניין איך שני אנשים מגיבים על אותה יצירה באופן כל-כך שונה (עייני בתגובה שלי). לעניות דעתי הדימויים במרכז השיר הם ענקיים ויכולים לעורר קנאת כל משורר גדול, ודוקא הסיום חסר לי. בכל אופן אני מדפיס את השיר ושומר אותו באוסף השירים, האהודים עליי.
[ליצירה]
לבית הקברות הולכים אנשים חיים.
המתים כבר לא שם.
התאבדות היא נושא פתלוגי. רד מזה. כתוב על החיים. זה כשלעצמו יוריד את נושא ההתאבדות מהפרק. רוצה לדבר על כך ? כתוב לי הודעה אישית.
[ליצירה]
תודה לכל המגיבים. הדיון סביב היציררה הזאת היה חשוב בעיניי, כי היו בה כמה רעיונות שניסיתי לשלב ביצירה אחת שהמוטיב שלה הוא: "חוסר האונים שלנו בהושטת עזרה" צודקים אלה שאומרים שמבינת יצירה היהי רצוי לחלק אותה לשתי יצירות. האחת "אנני דובר בשפתו". והשניה "כנף שבורה". תודה לאלה שהציעו כיצד לתקן כדי להשאיר את זה כיצירה שלמה. לבסוף החלטתי לקבל את הצעתו של שי, עם עוד תיקון קטן משלי.
תגובות