[ליצירה]
שלא יהיו אי הבנות, לא התכוונתי לבטל את ערכו של השיר אלא לציין שתחושה זו ישנה גם לאחרים, אבל בפירוש, לכל אחד יש משמעות אישית משלו. זהו ביטוי הממחיש כמה אנחנו רחוקים ממאוויינו, ומחפשים את הדרך להגיע אליהן. לכן פלונית, ראי בתגובתי,הזדהות עם תחושותיך ולא משהו אחר
[ליצירה]
איה יקירה,
א. זה איננו שיר, זהו משל, אבל כיוון שאין בהגדרות של: "מתוך" את ההגדרה "משל" בחרתי לקרוא לזה "אגדה".
ב. יש כאן מסר מוסרי (ואולי פוליטי): אנשים שחיים בעשירון (שין ימנית) העליון, אינם יודעים את הגבול בין שחיתות ומילוי תפקידם כנבחרי ציבור - בין טוב לרע, וחיים בגן עדן (אדם וחוה גורשו מגן-העדן מרגע שידעו להבדיל בין טוב ורע - בין גן עדן של מושחתים וחיים מוסריים צנועים). אלה שאינם יודעים את הגבול, חיים בוילה בגן-עדן, ועובדים זרים (לא חוקיים) משרתים אותם.
ג. טעם פרי עץ החיים-האמיתיים הוא מר.
ד. כאשר אדם באחרית ימיו פוגש את המציאות (שיכולה להיות תוצאה של: "יש דין ויש דיין, במובן המוסרי, או חו"ח בריאותי, הוא יודע את ההבדל בין טוב ורע וחדל לחיות בגן עדן, כי המציאות אינה גן עדן, וטוב-ורע הם תובנה אנושית.
לסיכום: בורא עולם קבע שאדם וחווה יתמודדו עם המציאות שאיננה גן-עדן ברגע שהם ניחנו באמות מידה מוסריות "דעת טוב ורע".
השתמשתי בסיפור גן-העדן להיבט אקטואלי. לטעמי זהו המסר העיקרי שמשתמע מה-"חטא הקדמון".
אשמח אם תקראי את המשל שוב ותאמרי לי את דעתך אחרי ההסבר.
יורם
[ליצירה]
היי איה,
שיר עדין ונחמד.
פעם, מי שידע לחרוז ולנקד, ידע לכתוב שיר.
משהו מזה נשאר לי: אני אוהב לקרוא שירים בחרוזים, ולנקד שירים שאני כותב. וכיוון שהשיר הזה בחרוזים, הוא בעיניי יפה שבעתיים. בהצלחה
[ליצירה]
פשוט ומקסים ! ! אפשר להגיד כל כך הרבה ויפה בכמה מילים.
[ליצירה]
[ליצירה]
אבנר ידידי,
עשיתי לעצמי תרגיל, רק אחרי שקראתי את השיר הסתכלתי מי כתב אותו. אמרתי לעצמי: "הנה כותב, שיודע איך לשיח בינו לבין עצמו, לשאול את השאלות ולחיות בתוכן, להתחבר עם הכאב ולא להילחם בו.
יש אנשים שלמדו את זה אבל רק מעטים יודעים לבטא את זה כמוהו". ואז גיליתי שזה אתה. אבנר, התחברתי אליך, תמשיך כך. יורם
[ליצירה]
כנפי שחר, תודה על התגובה, אבל כנראה שאני צריך להיות יותר ברור בהסבר. אלה שני שירים נפרדים שאין קשר ביניהם חוץ בזה שהם עלו בראשי , יורם , שכתב אותם , בשני אוירות לגמרי שונות זו מזו ושניהם באו אחרי שבקרתי בכרם.
הראשון הוא שיר של שיכרות מהנוף, הטבע, השמש השוקעת, היבול - בכרם - שהוא מקור היין, אבל הוא עצמו, באשר הוא גורם לשיכרות בלי לשתות יין - אני מועד, אני הוזה מדורות. זהו שיר הלל לגפן ולפרי הגפן.
השיר השני הוא מטאפורה (ממזרית משהו) שבאה לי כאסוציאציה בעודי מהלך בכרם. כיצד בכול התפארת הזו של מעשה המחשבת ישנו איזה עשב שוטה - גידול פרא - שדומה לגפן, שרוע על הארץ, פרי אין לו, אבל משמש מסתור לליסטים ששודד את הכרם באישון לילה. זהו משל. הנמשל מוכר לכולנו.
[ליצירה]
נראה לי שהשיר הזה מתאים להיות מעין אפילוג של אוסף שיריך האחרונים: התכנסות פנימית לאחר התרוצצות של מחשבות, רעיונות, רגשות וחוויות. מן הרגשה שכדאי לפעמים לארוז את הכול וללכת הביתה לנוח ולאסוף כוחות לקראת המסע הבא שיהיה גדול ומרתק מן הקודם. "הפסקה יוצרת".
האם אני צודק? אם כן, מוצא-חן בעיניי הרעיון ודרך שהבעת אותו :)
תגובות