בימים של ראות טובה, כשדמעות לא מערפלות לי את הנשמה, אני יכולה לראות ממש מעבר לאגם של המפלצת מלוך נס, מימין להר הירוק כל ימות השנה ועוד קצת קדימה את העיר השותקת. זו עיר שהיא גם קצת מדינה, וכמו בערים מהסוג הזה, יש בה עיר עליונה, שנחפרה כ"כ הרבה עד שהיא נראית כפצע פתוח, מחכה לאיספלנית גואלת, שתשוב לכסותו, להחזירו אל תהום הנשיה. אבל עכשיו, כשאני לא רואה את הפצע, אני יכולה לדמיין שהעיר עדיין פעילה. במרחק אלפיים שנה מאתי הארכיאולוגים, על צוק נישא, אפופים ענני קטורת, עושים כהני העיר בשתיקה את עבודתם במקדש שבעיר העליונה.  

לעיר הזו יש כמובן גם עיר תחתית. שם גרות תולעים שתקניות. מזדחלות על רצפות פסיפס הן חיות את חייהן הקטנים. אין להן פה לדבר, וגם לא עיניים לראות, כי ממילא חשוך שם מאוד. הן רק חשות, באופן הגס ביותר, את החיים. ואם צועקים ממש חזק, הן מצליחות לשמוע. לא ברור איך הזן הזה שרד את הברירה הטבעית, אבל לטבע יש חוקים מוזרים משלו. התולעים אינן מתעניינות במה שהוא מעבר להישג ידן. יש להן אוכל די והותר, וחיי חברה נעימים. אז הכל בסדר. הן יודעות שיש בעיר מקדש כי גם לתולעים יש איזושהי שאיפה מגושמת לקדושה, אבל הן לא יודעות, לדוגמא, שיש במקדש הזה כהנים, כי הן לא ראו אותם, וגם לא שמעו, כי הכהנים שותקים.

בעיר העליונה, כמו בערים עליונות יש גם מבצר ומצודה. אף אחד לא יודע בבטחון את הסיבה לקיומם. בערים אחרות יש הגיון במצודה, אבל בעיר השותקת לא כ"כ, אחרי הכל, אין שם בכלל צבא, פשוט כי אף אחד לא רוצה לכבוש עיר של תולעים נאלחות. גם לו היה צבא, הוא לא יכול היה לראות את התוקפים, כי הכל חשוך. ואפילו אם אפשר היה לראות משהו, אי אפשר היה להזהיר את התולעים, כי אי אפשר לדבר.

אבל המצודה קיימת. אולי זה מעיד על כך שפעם חיו שם אנשים, או שהאקלים היה שונה ולא היו כ"כ הרבה עננים, שמסתירים את השמש. ואולי פשוט פעם התולעים ידעו לדבר, עד שהן עברו איזושהי טראומה נוראית בילדות קיומן כעם, וההשפעות הפסיכולוגיות הכריעו את כח צעקתן. ומי אני שאכריע בסוגיה סבוכה זו. אני רק יכולה להבטיח לכם שטובי המוחות עובדים על פתרון.

בכל מקרה, התולעים בכלל לא יודעות שיש להן מבצר. הכהנים יודעים, ויש להם גם מסורת קדומה, לפיה המצודה צריכה להיות מאויישת תמיד. לכן, כל תינוכׂהן עשירי שנולד, מוקדש למצודה. ביום הולדתו החמישי, תביא אותו אמו הבוכיה ותנטוש אותו, אולי עם מעיל קטון למזכרת, למרגלותיה. היא תתייצב מרחוק, במסתור, עד יום המחרת, מצפה לראות את האדם שייקח את בנה תחת חסותו, לדעת מה יעשה לבנה. אך אף אם לא הצליחה לראות דבר. איש אינו בא ואינו יוצא מן המצודה. הילדים נעלמים לפתע, כאילו נבלעו. נשאבים בכוחה של המצודה. ואולי לא מאגיה היא הגורם לכך, אלא החושך, שמונע מהן לראות.

המצודה ניצבת, קדומה, שותקת ומאיימת. אילו היה אור, היא היתה מטילה את צלה האפל על העיר. בינתיים היא מטילה רק מורא. "שתקחך המצודה", מקללים כהנים עצבניים את מכוניותיהם העיקשות. "אבוא במנהרות ובמצודות ובמערות" משוררים אוהבים מאוכזבים.

ובתוך המצודה, בשתיקת עד, מימים ימימה, מקדרים הכהנים הנבחרים את קסמיהם, דואגים לשלום העיר בפורטיסימו. משקיטים את זעם האלים. הפולחן הסודי של כהני המבצר כולל גם צפיה לעתיד, מראש מגדל השמירה שבמצודה. בתוך ערפל תודעת העיר הם פיתחו מכשירים מיוחדים שמאפשרים להם לצפות. והם יודעים שיום פקודה יגיע. ויהיה עליהם להזהיר את התולעים הנחותות, שאינן משערות כלל בנפשן את גודל המקום בו הן זוחלות.

ביום אביבי אחד, נתקפתי אופטימיות פתע, והחלטתי למגר את תולעי הנפש שלי, שמזדחלות לאיטן בעיר האפלה השותקת שלי. חימשתי את צבא הישע, המורכב מגחליליות נפש רכובות על גמלי שלמה דו דבשתיים, ושלחתי אותם לקרב.

הצבא החל להתקדם אל עבר האגם, והעיר שאחריו. ואני, נחבאת בנקרת צור נסתרת, הבטתי אחרי צבאי, מתפללת להצלחתו.

בדומיית הלילה של העיר נשמעו היטב פרסות גמלי. תולעים קטנות התעוררו משנתן בבהלה. "מה זה יכול להיות?" היו שואלות לו יכלו לדבר. אך פיהן סכור, וסוכר את אופק מחשבתן. כיון שאינן יכולות לדמיין את המתרגש ובא, הן מניחות שרק דמיינו את קול הענות. והן חוזרות לישון.

אך בראש מגדל השמירה מהבהבת נורת אזהרה ירקרקה. צופה דרוך רואה את הצבא. הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות. אך אינו בטוח שיצליח, כי מעולם לא ניסה זאת. לצעוק בקול גדול.

הכהנים שבמצודה ששמעו גם הם, נעמדים למרגלות מגדל השמירה, מצפים לאות המוסכם, שלא שמעו מעולם.

הכהן שלמעלה משתעל פעמיים, המשימה מחניקה את גרונו. הוא נושא עיניו אל עבר האגם, חוזה בצרה, מתעשת ונושא קולו בתפילה צרודה שלא נשמעה כמוה מעולם.

הכהנים שבמקדש מרימים עיניהם, הסומות מעשן הקטורת. התולעים מתעוררות שוב. כולם שמעו את הקריאה.

אך אין מבינים הם את פשרה.

הצופה, הממתין לבוא אחיו, הבין את הבעיה, והחל להסביר, בשפה שלא הבין בעצמו שצבא כובש מתקרב. התולעים אינן מבינות מילים, אך הן מבינות רגשות חיוניים חזקים כמו פחד. מזדחלות התולעים אל חומות העיר העליונה, שוברות מוסכמה עתיקה ופורצות פנימה בחששן. הכהנים והתולעים שבעזרה שומעים יחדיו את הקריאה הנוראה. יחדיו הם נאספים אל המצודה. כשהם מרגישים את מלוא משקל הרגע, פותחים כהני המצודה את הדלת, נשק בידיהם והם רוצים לחלקו לעם.

אך התולעים הקטנות חסרות הדמיון אינן מבינות את גודל השעה. הן יודעות רק כי מישהו העיר אותן משנתן. הן מוכנות להילחם.

כהני המצודה משליכים את מילותיהם בעיוורון אל החושך. אך התולעים אינן מבינות ואינן שומעות, זה מעבר להן. הן מתקדמות אט אט, חושפות שיניים חדות, וטורפות את הכהנים המנסים להצילן. פרכוסים וזעקות נבלעים בחושך המתממש ובא על העיר. שכבת חורבן נוספת לתלה. דם הכהנים הנהרגים רותח ומבעבע, תובע נקמה שאיננה.

עם שחר, מגיע צבא הישע אל העיר החרבה, מחלץ מחרבותיה את הצופה שנותר במרום המגדל. רועד וחלוש. וכולם מתייצבים לפני מבויישים.

ובינתיים,

התולעים פורצות מן המצודה החוצה, עוזבות את עירן ויוצאות לגלות, מפזרות את ארסן בכל חלקה טובה של נשמתי.