אחרי שנים שלא היה בהן חפץ, רציתי עד כאב לדעת מה היה צבע עיניהם של האריות התכולים.
איש אינו יודע מנין באו, פשוט בוקר אחד קמה ירושלים משנתה והם היו שם, פוסעים בדממה, חומקים ברחובותיה המרוצפים. בהתחלה חששו מהם בני האדם, וניסו לצוד אותם- הניחו מלכודות, שלכדו אך ורק כלבים וחתולים תועים, או עלי שלכת מאובקים. ניסו לירות בהם חומר מרדים, אבל מעולם לא היה אחד שפגע. אנשים מרשות שמורות הטבע וסתם סקרנים עלו לרגל כדי לראות אותם- וכל מי שחיכה מספיק זמן ראה- בגנים ציבוריים, רובצים על יד הספסלים ומתבוננים בילדים המתנדנדים, על יד החנויות, חולפים, טופחים בכפותיהם הרכות, מתחבאים מפני הגשם בתחנות האוטובוסים, הבל פיהם מתעבה באוויר הקפוא.
אבל תמיד ממרחק. איש לא הצליח לגעת בהם, או להתקרב. אפילו לצלם לא הצליחו. אילו רצית לראותם, היה עליך להטריח את עצמך ולעלות ירושלימה, להסתובב ברחובותיה באפס מעשה ואז, בהיסח דעת, היית רואה הבהוב פרווה תכולה. ואם היית זהיר מספיק, היית יכול לשבת ולהתבונן בו, בלי שיברח.
והוא לעולם לא היה מביט בחזרה, תמיד מסתכל למקום אחר מהמקום אליו הבטת, כמו הביצה בחנות החלום של הכבשה, נתפסת ולא נתפסת. קרובה כל כך ועם זאת בלתי מושגת.
ובאותם ימים עצובים לא היה לי דבר, ולא רציתי דבר. הימים היו כולם זהים, מתמשכים באבק היותם. הייתי מתבוננת בראי ונזכרת, בקהיון של געגוע, בימים צעירים ורעננים, בהם הייתי מתבוננת באותו ראי וכמהה לדעת מה חבוי מאחורי הדלת המשתקפת בו. אי אפשר היה לראות, גם כשפתחו אותה. ורציתי כל כך לדעת. אמא אמרה שזוהי רק השתקפות, ואין שם דלת באמת. אבל אני, בלילות ארוכים וחסרי שינה, הייתי פותחת אותה ומגלה מה יש מאחוריה. לא תמיד היה שם אותו דבר, אני זוכרת, אבל לעיתים קרובות היה שם מעיין, שנבע מהמרצפות הסדוקות וצפרים היו באות לשתות ולנער את נוצותיהן בתוכו.
אז עדיין לא היו אריות תכולים ברחובות, והדלת שבראי נתכסתה באבק ובקורים, ויותר לא היתה אלא השתקפות בלבד, ובי נותר טעמו החמוץ של הגעגוע, ולא רציתי עוד לדעת.

יצאתי לפני שבועיים מביתי, הלכתי לקנות דבר מה, ובפתח החנות ישב אריה אחד, מצליף בזנבו על המדרכה. ידעתי שאם רק אתקרב הוא יקום בתנועה חלקה וזורמת וייסוג; ושגם אם אעמיד מישהו מאחוריו, הוא יצליח לתעתע בנו ולהעלם. אז לא ניסיתי. הרגשתי שאני חייבת לכבד את רצונו להשאר רחוק, בלתי מושג, נועץ את עיניו בתמרור האין כניסה והרוח פורעת את רעמתו השמימית. ובאותו רגע הרגשתי לפתע קריאה נושנה, קוראת לי בקולה של הדלת, מעפעפיה של החיה הגדולה, ורציתי, כל כך רציתי, לדעת מה צבע עיניו.
ניסיתי להתבונן, והוא השפיל את מבטו. התכופפתי, והוא עצם את עיניו. התקדמתי מעט, והוא קם על רגליו באצילות ובהינף זנב נעלם.
"הברחת אותו." אמר החנווני. "כל יום הוא מגיע, מתבונן במכוניות החולפות."
"אני מצטערת." אמרתי. "אתה יודע אולי מה צבע עיניו?"
החנווני גירד מעל אזנו. "לא," הוא אמר. "אינני חושב שאי פעם ראיתי. אנסה להסתכל עבורך. הייתי מצלם, לו היה אפשר לצלם אותם."

והרצון הזה, פרץ ופרח בתוכי. נאחזתי בו, שאפתי ולגמתי אותו, וצפרים באו ושכשכו את כנפיהן בזרימתו הזכה, השקופה. אבל האריות התכולים לא הביטו בי, ולא הצלחתי לראות.
ולילה טרוף אחד, פנס הרחוב שפך את אורו לתוך חדרי ושכבתי בעיניים פקוחות והתבוננתי בצללית שהטילו עלי הצפצפה על הקיר. ונזכרתי בדלת שבראי, וניגשתי אליה וברטט של עונג, כמו שהיה אז, בידיים רכות שגומות בפרקיהן, הושטתי את כף ידי הארוכה, העייפה, ופתחתי אותה.
כיכר אפורה היתה שם, מוארת באור דמדומים, ורוח נשבה וסחררה את העלים על המרצפות, וילדה קטנה בכתונת לילה ומעיל ארוך ישבה והתבוננה בהם. התיישבתי לצידה, ודומה שנוכחותי הפריעה את שלוות בדידותה; היא נעמדה, הושיטה לי חליל מעץ והסתלקה.
ישבתי, ובאצבעותי הקשויות ושפתיי היבשות ניסיתי להפיק מנגינה. לקחתי שיעורי חלילית בילדותי, וקולו של המורה צף ועלה בזכרוני, דו רה מי...ישבתי וניגנתי. לאט לאט, התאספו ובאו מסביבי כל אריות ירושלים. בהתחלה אחד, פסע והתיישב לידי, מאזין לצלילים, ואחריו עוד אחד, ועוד, ועוד. נדיר היה לראות שני אריות ביחד, ואילו אני ישבתי שם, מוקפת בעשרות, קרובים כל כך שנשימתם החמה הכתה על לחיי, מצליפים בזנבותיהם התכולים כל הקרקע, המכוסה עלים, שחדלו מלהסתחרר.
וידעתי, ידעתי באופן בהיר וצלול כגביש, שאילו רק ארים את עיניי ואתבונן, אדע מה צבע עיניהם. ידעתי, שהנה, הגיעה העת לדעת. והושטתי את ידי, קרוב כל כך לרעמה התכולה, והוא לא נרתע.
אבל לא נגעתי.