אומרים לי לעצום עיניים, נושפת שלוש נשיפות קצרות. מקבלת הוראות- מה לעשות בינתיים, ופתאום מתחילה לראות תמונות. ערסל, שמש וים, בקתה קטנה ומסביב- קולות של בני אדם. דשא, המון ירוק וכחול. שדה שלם של חמניות, והצבע הלבן של החול. ומתוך הניגודים של השקט לעומת המהומה, עולה מתוכי זעקה אחת, ותפילה. משהו שיוצא ממני, בכנות ומתוך הלב, וכל-כך רוצה שהוא ישמע, ולא יאכזב: "אבא, אל תעזוב אותי לעולם. אני יודעת שאני לא ממש בן-אדם מושלם. תן לי הזדמנות, תן לי כוח, ותן גם לי את היכולת לסלוח..."