בס"ד תנועה חדה לוכדת את מבטי ומחזירה אותי באחת אל המציאות. זכרונות או לא, יש גם עבודה לעשות. דמות כהה חומקת לה מבעד לדלת אל החצר ומשם החוצה אל הסמטא. לרגע הזה חיכינו כבר הרבה מאד זמן. אין ספור שעות תצפית, מעקבים ושאר ירקות שהושקעו כדי להגיע לרגע הזה. יותר מידי מכדי לאבד אותו. שולחים אחריו "צל" כשבמקביל מוקפץ הצוות התורן אל הנקודה בה הוא יארוב למטרה. >> החלה עונת ה"קטיף".. << בד בבד ממשיכים בשיגרה ומשקיפים אל הבית למרות שהוא (ככל הנראה) כבר לא רלוונטי עבורנו.. עוקבים בדריכות אחרי הדיווחים השוטפים ברשת הקשר ומחכים לאישור שהכל בוצע כמו שצריך ושהמאמץ לא היה לשווא. הדיווח המיוחל מתעכב וכולם נכנסים לזמן המתנה נצחי ומורט עצבים. אפילו עבור אלה המורגלים בכך, שמאחוריהם כבר שעות דומות רבות. תמיד אותה תחושה של מתח, הלב הפועם בחוזקה, הטעם המתכתי בפה,הפרפרים בבטן.. משהו שאף פעם לא מתרגלים אליו. משהו שחווים בכל פעם מחדש. אני בדרך כלל משתדל לברוח ממצבים דומים. מתרכז בפעילות, וכשאין כזו, שוקע בתוך עצמי. טווה תוכניות לעתיד או מתרפק על זכרונות העבר. ושוב שוקע לאיטי בזכרונות * * * יושב בחדר, לפני מונחת ערימה של מפות בתוליות שלא הוכתמו עדיין בעטיי.. ק"מ כאן, ק"מ שם ואט אט קורם לו עור וגידים ציר של עשרות קילומטרים. "הצוות למסלול סביב כדור הארץ" קוראים לנו מאחרי הגב.. מאות ק"מ של מסעות וניווטים כבר מאחורינו ועוד רבים לפנינו.. עכשיו צריך רק לדחוס את כל הציר הנ"ל אל מאגרי הזכרון שבראשי. מה אומר, משימה בהחלט לא קלה. בחוץ מנמנמים להם שניים מחברי שסיימו את המטלה הזו, מה שלא מוסיף למוראל ולרצון.. בסופו של דבר, מוצא הציר את דרכו אל ראשי ואני מתייצב בפתח חדרו של ניר - המפק"צ כדי להפגין את ידיעותי ואת מוכנותי למשימה.. החדר נראה כמרקחה.מפות זרוקות בכל פינה,רשומות של צירים ונ"צ למיניהן מתגוללות על הרצפה. על כיסא שבור מונח תיק ניווט ישן שדפיו הופכים להן,פעם לכאן ופעם לכאן.. במרכז יושב ניר ומעיין ברשימות שבידיו. הוא מזכה אותי במבט חטוף ופותח בסדרה של שאלות מקיפות. אחריהן הוא נותן לי פשוט לשטוף הכל החוצה בצורה רציפה וכמעט ללא הפרעות. התחקיר המוקדם מסתיים ולאחר איחולי הצלחה חפוזים אני נשלח לדרכי. * * * החשיכה מסביב מוחלטת. אורות ההתנגשות של המסוק מתרחקים,אך נראים עוד דקות ארוכות לאחר שטרטורו גווע. אני מביט סביבי ומנסה לאתר את הערוץ שהופיע בברור במפה ובזכרוני אך הבוקר אך ללא הועיל. "לא לאנוס את השטח" אני משנן לעצמי בלחש. אני בוחן שוב את הקרקע,מחפש איזכור כלשהו,עץ בודד,משהו.. כלום. הערוץ ממאן להופיע. בלית ברירה אני לוקח כיוון ומתחיל ללכת,מקווה שיופיע.. ואכן, מעשה פלאים,לאחר דקות ספורות של צעידה מאומצת מתגלה בפני הערוץ בכל הדרו. אני פוצח בשיר, מפר לרגע את משמעת השקט שהושתה עלינו בטרם יציאה. * * * צרצורו של מכשיר הקשר מעיר אותי לרגע קט מחלומותי, אך הדיווח אינו זה שאנו מצפים לו. וכך, מאוכזבים משהו, חוזרים איש לעיסוקו. * * * הלילה הניווט משלב בתוכו "אטרקציה". מפגש של המנווטים לצורך תרגול השתלטות על יעד בנוי כלשהו הנמצא על הציר. לאחר מספר קילומטרים של ניווט, אני מגיע אל היעד וחובר אל אלה מבין חברי שכבר נמצאים במקום. לאחר חילופי רשמים קצרים מהניווט, אני נפנה להביט ביעד ונשימתי נעתקת. מראה המבנה הנטוש מכה בי בעוצמה ומטיל אותי חודשים ארוכים אחורה, אל תקופה אחרת בחיי ואל מקום אחר, אך זהה לחלוטין במראהו אל המבנה שמולי..