בשום מקום. לא עוד. זו התשובה היחידה שעולה לי כשאני תוהה / שר לעצמי בשבועות האחרונים את השורה "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". וכשאני ממשיך ומזמזם לי באוטומטיות מוחלטת, שכלל אינה תלויה בי, "אשר היה כערבות הבוכיות", אני נעצר לרגע ומרגיש שהשימוש בזמן עבר על האדם הזה הוא בלתי אפשרי, בלתי נתפס. מה פתאום "היה"? ואיך ההספד העצמי הישן הזה, שכתב נתן יונתן בכשרונו המופלא, הפך בלי הכנה מוקדמת להיות בר-תוקף? לא, זו לא הולכת להיות עוד רשימה של "נתן יונתן נולד באוקראינה בשנת 1923 ועלה לארץ בגיל שנתיים". יכולתי לדבר קצת על החיים שלו, אבל את זה אפשר למצוא (במיוחד עכשיו, לצערי) בכל עיתון ובכל חיפוש פשוט באינטרנט. אני מעדיף לספר על נתן יונתן שמאחורי השירים, שמאחורי התמונה על שער המוסף, על נתן שאני הכרתי, ושהלך לעולמו בבוקר יום שישי, השנים-עשר במרץ 2004, י"ט באדר תשס"ד, בראשית האביב, ושעות ספורות מדי לפני צאת ספרו האחרון. סיפור הירקמות הידידות הקצרה והנעימה שלי עם נתן יונתן - די בו כדי להבין מעט על אופיו המיוחד של אדם זה, שיכול היה בגיל 80 להנעים את זמני, מעריץ בן 20 וקצת, בשיחת טלפון ארוכה או בפגישה בחדר העבודה שלו, לרגש אותי בסיפור שמסתתר מאחורי שיר שכתב, להעשיר את הידיעה שלי בפרט שלא ידעתי, להצחיק אותי באחת מאינספור האנקדוטות שלו, אבל גם - להקשיב קשב-רב לסיפורים שלי, לחוות דעה על שיר שכתבתי, לצחוק ממשהו שאמרתי, ולתת לי להרגיש חשוב, מיוחד ורצוי בחזרה. כמו כל מי שנולד וגדל בארץ, זכיתי להכיר את שיריו של נתן יונתן, גם אם לא תמיד ידעתי מה בדיוק הוא כתב, מה לשייך לו, ובכלל אילו פנים ואיזה אדם עומד מאחורי "יש פרחים", "דוגית", "החול יזכור" ועוד שירים מוכרים שלו. את "שיר ארץ" הנחיל לי ישראל המורה למוסיקה מכיתה ד', שניגן אותו בחליל צד, והתאמץ למשוך את השורה "והיסמין ישיב ניחוח-שדות-הזמן שלה האבודים" בלחן הקשה והיפה של סשה ארגוב; את "השירים הרוסיים" ("דוגית", "על ענפי שיטה" ועוד) למדתי בכיתה ב' בבית-התלמיד בירושלים, כשישבנו כולנו במעגל ולמדנו את השירים לצלילי אקורדיון. אבל בכך לא תמה ההיכרות שלי עם שיריו, פשוט כי לא הייתי מוכן לכך. רציתי לדעת עוד, להכיר כמה שיותר צדדים של מי שמסוגל לכתוב על הארץ שלנו: "החורף את שמורות עיניה הבוכות יסגור", ועל עוד אחד משדות הקטל שלה: "דמעותיו הפכו לאבן, אבניו בכו פרחים". וכך, התגלגל לידי דיסק אוסף של שירי נחצ'ה היימן, חברו הטוב של נתן, ומי שהלחין עשרות רבות משיריו, והזדמן לי לטעום מהשירים הפחות מוכרים של נתן, כמו "בוא ניפגש", "ועמוק הים", "ערב" ועוד רבים וטובים. בעקבות ההתעניינות הגוברת שלי בשיריו של נתן, הביאה לי חברה טובה ששרתה איתי בצבא, ספר משיריו. מיותר לציין שהיה זה שלב מרכזי בהתקרבות שלי אל נתן יונתן, ודרכו - אל עולם השירה הקסום בכלל. לאט לאט, משברי שירים, מחלקי שורות, נרקם בעיני רוחי אדם רגיש, עצוב, למוד-סבל, ועם זאת - מלא חיות ואהבת אדם וארץ, דבר שהוא מאד מרענן בנוף שלנו. את הצעד הראשון הממשי לקראת נתן עשיתי לאחר שנכחתי בערב הוקרה לכבודו שנערך בצוותא. הערב המושקע והמקסים הזה - שכלל כמעט שלוש שעות רוויות הקראה ושירה של שיריו בידי מגוון קריינים וזמרים, כמו גם מספר מילים של נתן עצמו - הותיר בי רשמים עמוקים. ימים שלמים שבו והדהדו באזני דברים שאמר, על השירה, על אלתרמן, על המדינה, על החיים. פניני חכמת חיים שלא שומעים בכל יום, לא מפי כל אדם. וכך, באותו שבוע ניגשתי אל ספר הטלפונים של תל אביב והסביבה, ומצאתי תחת האות י' את "יונתן נתן ונילי". מתוך יראת כבוד לא העזתי להתקשר, ובחרתי לכתוב מכתב. אחרי שתי טיוטות והרבה לבטים, שלחתי את המכתב עם התרגשות רבה. סיפרתי לו שם קצת על עצמי, על הרקע לכתיבת המכתב ועוד דברים רבים. אי אפשר לומר שממש ציפיתי לתשובה, אבל "שלחתי לחמי על פני המים" והמתנתי. כעבור שבוע ימים בדיוק המתין לי מכתב תשובה בתיבת הדואר. כל משפט במכתב מנתן, אותו אני שומר מכל משמר, נראה, איך לא, כמו שורה משיר. אבל ההפתעה הגדולה המתינה לי בתחתית העמוד, כשהוא הזמין אותי בפתיחות כל כך גדולה להיפגש איתו: "אולי תרצה שניפגש. אתה משרת בתל-אביב, ואני חי ביהוד", כתב לי, "צלצל אלי ונמצא לנו שעה מתאימה לשנינו להכיר זה את זה ולשוחח". בידיים רועדות החזקתי את המכתב וקראתי בו שוב ושוב. ואכן, צלצלתי ודיברנו מספר פעמים עד שמצאנו יום מתאים לביקור שלי בביתו, שם הוא ארח אותי קרוב לשלוש שעות, בחדר העבודה מעורר ההשראה שלו. הבאתי לו ציור שציירתי לפי שורה משירו "במקום פרידה", והוא היה מאד נרגש ונבוך מכך, בצניעותו הרבה, שמשום מה חלק מהעיתונאים הצליחו לטשטש בדיווחיהם המסולפים במקצת לגבי כמיהתו המוצדקת והמוחמצת של נתן לפרס ישראל. בתום הפגישה הוא רצה להקדיש לי ספר שלו, וחיפש בקדחתנות בארונות משהו פנוי. לבסוף, מתוך אי-סדר כמעט מפתיע הוא שלף עותק ישן של "שירים בערוב הים" ונתן לי אותו עם הקדשה נפלאה. היה לי ברור שמאותה נקודה הקשר בינינו יכול רק להעמיק, ובאמת כך היה. שוחחנו בטלפון, התראינו באירועים שונים שנערכו לכבודו, ולשמחתי היו רבים כאלה שהתאפשר לי לנכוח בהם. ותמיד, לא משנה מתי ואיפה, או בכמה אנשים הוא היה מוקף בתחילתו או בסופו של ערב שירה כזה או אחר, תמיד הוא שמח לקראתי והקדיש לי את מלוא תשומת הלב. ותמיד הדהים אותי עד כמה הוא נכון להקשיב, לעוץ עצה, ולחלוק את חייו עם אנשים כה רבים. כידוע, נתן היה בשנים האחרונות משורר אורח של משרד החינוך, ובמסגרת זאת נפגש עם תלמידים ברחבי הארץ. כששמעתי על כך, שאלתי אותו אם אוכל להצטרף לאחד המפגשים, והוא כמובן שמח. נסענו לבית ספר ביפו לפגישה עם תלמידי בית-ספר מקצועי, והייתה זו חוויה יוצאת דופן, שבה זכיתי ביתר שאת להבין את סגולותיו של האיש ההוא. איך ישב מול עשרות תלמידים - לא קשובים במיוחד - ולא איבד מסבלנותו: סיפר עוד סיפור, הקריא עוד שיר, וכשהרעישו והוסו ע"י המורים אמר "זה בסדר, גם לי לא הייתה סבלנות כשהייתי תלמיד בתיכון, אני מבין ללבכם". כמדומני, הייתה זו פגישתנו האחרונה, חודשים ספורים לפני מותו הפתאומי והנורא. אך הוא, גם לאחר שחלה, נשאר אופטימי ופעיל, וסיפר בגאווה איך הוא ממשיך בשגרתו, בהמלצת הרופא כמובן. והיום, חודש אחרי שנפטר, אני עדיין מתקשה לעכל שהוא איננו, שהוא עזב את משפחתו הכואבת, שלא יכתוב עוד בגאוניותו, שלא יוכל לראות את ספר שיריו האחרון, מפעל חייו היפים. קשה לי להאמין שלא אוכל יותר לצלצל כדי לשאול אותו משהו על שיר שכתב, לפגוש אותו באותם ערבים, שמעתה יהיו לזכרו ולא לכבודו. אין לי אלא להתנחם בשירים הרבים שהותיר אחריו, במעריציו ואוהביו הרבים, כפי שניכר הן בבית-הסופר והן בהלוויה העצובה, בעובדה שגעגועיו חשוכי המרפא לבנו ליאור הגיעו אל קיצם (ואולי אל המרפא המיוחל), שהוא הספיק לראות את בנו זיו ולהשלים עמו, גם אם היה זה על ערש דווי, שהוא זכה לראות את ספרו האחרון באופן כמעט מוגמר, ושלי עצמי היה הכבוד להיות חלק קטן, פסיק, בכל זה, כמעט עד לסוף המוחלט. "וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך". יהי זכרו ברוך.