ואתה רואה תלתלים זהובים שלא תמיד מסודרים ואף קטן שמזכיר לך תינוק והידיים עם הקווים הבולטים שבהם התעמקת אולי שם נמצא סוד אהבתה והבוהן של רגל ימין שתמיד הולך קצת הצידה כאילו אינו שייך לשאר האצבעות והעיניים שלה שהן לפעמים ירוקות ולפעמים כחולות ואז אתה מתבלבל ומרגיש שאתה מתמכר והריסים הארוכות שלה, שאותם היא גזרה בהיותה ילדה מפחד שיצמחו יותר מדי והשיניים שלה שהן תמיד כואבות,או הבטן או הראש או החורים שעשתה באוזניים ועכשיו הן גם כואבות, והכי מצחיק אותו החיוך שלה שהוא תמיד יותר מדי בחוץ. ואת רואה את קמטי הצחוק שלו ואת הלחיים העגלגולות עם הקצת נמשים ואת האדום שיש לו מתחת לעיניים כשהוא מסמיק ואפילו את הליכלוך שיש לו מתחת לכף רגל את רואה, ואת הבטן עם הכרס שגורם לך לדמיין שהוא הדובי החמודי שההורים שלך קנו לך בעבר, ומדי פעם כשהוא משתולל את מבחינה בשערות הבלונדיניות שיש לו ליד החזה ונזכרת שהוא בעצם גבר, והצלקת שלו בזוית העין(בגלל שאחיו הפיל אותו על הזוית של השולחן בסלון) והצלקת שלו בלחי(בטעות הוא נחתך והוא אפילו לא זוכר איך זה קרה) והצלקת שלו ביד שמאל(בגלל הכוויה כשהכין ציפס בתנור) והריח שלו אחרי המקלחת והריח שלה אחרי העבודה ואיך שהוא קורא את העיתון של שבת ואיך שהיא פותחת את העיניים בבוקר והסגנון דיבור שלו והסיגנון לבוש שלה והפרצופים שהוא עושה כשהוא כועס והפרצופים שהיא עושה ליד המראה והמוזיקה שהוא אוהב והספרים שהיא קוראת והדרך שהם הולכים בשביל להגיע אחד לשני והמבט שלו כשהוא מסתכל עליה והמבט שלה כשהיא מסתכלת עליו והמבט של שניהם כשהם מבינים שהדברים הקטנים האלו זה חלק גדול משניהם והלב שלהם שפועם בחוזקה כאשר הם מבינים זאת. מוקדש ליאירי שלי, המציאות היומיומית שלי- תודה על הדברים הקטנים.