אני עומדת מול הדלת. הידית כסופה, מבריקה. אני נכספת להושיט אליה את ידי ולפתוח את הדלת. אבל לא מסוגלת. חוט סמוי שקשור לידי כמו ליד בובת מריונטה מקפצת, מחזיק את ידי הרחק מן הדלת. אני היא זו שאוחזת בחוט בידי השניה. היד הקשורה מנסה לנוע, אך כוח רב יותר נתון ביד השניה. היא עוצרת בעדה. שום שכנוע לא יעבוד על היד הקושרת. היא לא רוצה לפתוח. לא רוצה שכל הקהל המצטופף בחוץ לתומו יסב לפתע את עיניו אלי, אל הדלת שלי. היא לא רוצה לגלות את הסמוי מעין כל. מה שבפנים צריך להשאר שם. והלא אני בת מלך. האם אני רוצה שכבודי יושפל וקלוני יתגלה ברבים? אכן, דברי ידי דברי חכמה הינם. היד הקשורה מנסה למחות בקול ענות חלושה: והבדידות? והקור? והפחד? הכל ישקע וימשוך אותנו מטה אל האדמה ביגון. האם לא כדאי לקרוא דרור ולהשתחרר? אלו ואלו דברי אמת הם. אך לעת עתה מומלץ לשמור על הסטטוס קוו. היד הקשורה צונחת מטה ככלי אין חפץ בו. מובסת. אני מתנצלת, יד יקרה, זו לא את, זו אני. לו רק יכולתי להשתחרר מעריצותם של הכבלים הקושרים אותי ומהדקים אותי אל מקומי אבל הם עבותים מדי, והמפתח אינו מצוי בצד זה של הדלת הנעולה.