לפני שבוע, אני וא' שלי היינו בלוויה, די מביך להגיע ללוויה של אשה לא צעירה בכלל שאני ממש לא מכירה, ולמרר שם בבכי. בשלב מסוים נעמדתי ליד החלון בבית החיים (אפרופו בית החיים, ככה יפה לצחוק על מתים, יכולתי לחשוב על שם או שניים יותר מוצלחים), בשיטת הבת יענה, אני לא רואה אתכם כשאני בוכה, גם אתם לא רואים אותי. בדרך חזרה לאוטו, הלכנו לנו לאיטנו בין הקברים ואני הבהרתי אלו דוגמאות מוצאות חן בעיני, (שיש שחור, אני לא אוהבת שמחפשים שעה את הכתובת) ואלו ממש לא (למה שמישהו ירצה מצבה בצורת הפלאפון שלו, אנשים מוזרים). שאלתי אם הוא יזכור מה מוצא חן בעיני, והוא עם חיוך וחיבוק "מותק, הכי זול אנחנו קונים לך...". בחג אני אצטרך לגרור את עצמי מהמיטה בבוקר אחר כבוד, ולהגיע לתפילה, מאורע נדיר למדי, יש לציין. בשנה הראשונה לא אומרים יזכור, ככה גיליתי לפחות, בר"ה כשיצאתי מבית הכנסת, נתקלתי בפרצוף תוהה של אחד המתפללים, על ידי סימני ידיים נואשים וקריאות חנוקות, ניסה לברר מה בעצם אני עושה בחוץ , אמרתי לו שהיא התעוררה, מה הוא חשב? ששכחתי? סט חדש של מחזורים יש לי, יפהפיים, החרמתי אותו, ובדף הראשון: "ערב ר"ה תשנ"ט לאמא, יהי רצון שיתמלאו כל משאלות ליבנו לטובה ..." ורשימה ארוכה של הילדים והנכדים. הרשימה התארכה קצת מאז, חמישה נכדים (אבל מי סופר), ועוד נכד וחתן שלא הספיקו להכיר אותה... לפעמים תחושת ההחמצה אוכלת אותי כל כך חזק מבפנים, אם רק עוד קצת, עוד טיפה, עוד כמה שבועות, מה אני הייתי מוכנה לתת בשביל היד שלה בידי מתחת לחופה... אני כבר יכולה לחלוף בצומת סגולה, בלי שזולגות לי דמעות על הפנים. והשבוע אפילו קנינו שם קרמיקה... לקח לי זמן להבין, שמותר לי לבכות, שתחושת היתמות לא תעלם, לפעמים אפילו נדמה לי, שככל שחולפים הימים היא רק מתחזקת. ושהחוסר בהווה ובעתיד, הוא בולט וחזק במיוחד בגלל ימים מאושרים בעבר. X-X = 0, זוהי משוואת אמת רק במתמטיקה, כי בחיים האמיתיים כימות האובדן זו לא משימה למתמטיקאים. גיליתי שעצב ושמחה יכולים בהחלט לשמש בערבוביה, שאני לא צריכה להתנצל שטוב לי, שאני מאושרת כמו שאף פעם לא הייתי. ושהאיש היקר שלי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.