לוח השנה שלי מכומת עכשו ליחידות של שבועות. אצל כולם השבוע מתחיל ביום ראשון ומסתיים במוצ"ש, השבוע מתחיל אצלי בליל שבת, ומסתיים בשבת שלאחריה, אבל לא תמיד אחרי שבוע. לפעמים עוברים שבועיים שלושה עד שחולף לו השבוע, ולפעמים הוא נגמר רק אחרי חודשיים. פעם , מזמן מזמן, היו לי גם שבועות קצרים, שבועות שבקושי הספקתי להרגיש יומיים שלושה , והופ הסתיים לו השבוע. אבל זה היה פעם. בכלל כל מושג הזמן מאבד אצלי מחשיבותו לאחרונה, אני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות כאן ולא כאן, פיתחתי מיומנויות של ניהול שיחה בלי שמץ של מושג על מה בעצם מדברים, כשהשיחה מסתיימת אני תמיד תוהה האם היה כאן משהו חשוב שרצוי שאדע, לכו תדעו למה בעצם התחייבתי, התנדבתי, הבטחתי לעזור. מצד שני תמיד אוכל להגיד ששכחתי, הם לא ידעו שאף פעם לא ידעתי. מישהי תופסת אותי במסדרון, "קראתי לך, לא שמעת?", אני מתנצלת. מחזירה לי סיכום. אני מופתעת. בזמן האחרון אני תמיד מופתעת. הסיכומים שלי מטיילים להם אצל כל מי שמבקש, וכבר מזמן הפסקתי לעקוב. מחמיאה לי על סיכום בהיר ומובן. 'בהיר ומובן?' – זה בטח בכלל לא שלי. מרפרפת בזריזות בדפים, כתב יד שלי, עט שחור, כותרות בורוד (כן ב ו ר ו ד. בלי הערות, בכל זאת בחורה, מותר גם לי פעם ליפול). תאריך מלפני יומיים. על קצה הלשון עומד לי 'את בטוחה שזה שלי?', אבל לא אביך את עצמי, זה כנראה באמת שלי. טוב, נחמד – בהיר ומובן, לפחות יהיה לי ממה ללמוד לבחינה. גם הרופא באיכילוב וגם הרופאה בתל השומר שניהם כ"כ רצו להיות בטוחים שאנחנו באמת יודעים מה קורה, שאין אי הבנות, רק תיאום ציפיות, מעין הבהרת עמדות. רציתי להגיד להם שהם יכולים להיות רגועים, אנחנו מבינים מצוין, אבל רק שידעו ש"סופנית" זו בכלל לא מילה בעברית. שתקתי. כל כך צרם לי, ממש דקר לי באוזן, איך תסבירו את זה שכל הרופאים לא מדברים עברית תקנית. 5 אותיות סופיות יש בעברית, ואפילו אחת אין במילה הזו. הרבה יותר הגיוני היה להשתמש במילה סופנין, או סופנים, בעצם חולה סופניץ מצלצל טוב יותר. טוב, אפילו באקדמיה יכולים לעשות טעויות לפעמים. היא עכשו כאן, שוכבת לידי, אבל לא ממש כאן. רציתי לספר לה שהיה לי דייט ממש מגעיל, ושגם היתה לי הפרזנטציה הכי מוצלחת בכיתה, ושקניתי נעליים חדשות (וגם סנדלים ונעלי בית). אבל במקום זה רק שאלתי אם היא רוצה מים, וכיסיתי אותה בשמיכה נוספת. אחי מחליף אותי, כמה מילים בפרוזדור בלחישה, היא התעוררה מעט, ישנה הרבה, שינו לה קצת את המינון של התרופות. בדרך חזרה מבית החולים הלכתי לקניות, שתיים בלילה, באתי בלי רשימה, כרגיל. שכחתי שלושת רבעי ממה שהיה צריך, בדרך כלל אני שוכחת רק חצי. רבע לשלוש, אני מסדרת מצרכים. רוב הדברים מוצאים את מקומם במטבח. נפל לי מהיד בקבוק שמפו, נפתח. שלולית קטנה על הרצפה בצבע תכלת (הד אנד שולדרס). אני נכנסת לאמבטיה כדי לשים במקום את השמפו ומשחת השיניים, ומגלה שיש לי בידיים רק משחת שיניים. איפה לעזאזל השארתי את השמפו? רבע שעה של חיפושים לא העלו דבר, אולי בכלל דמיינתי שקניתי שמפו? צמאה. פותחת את המקרר. שם בין החלב למיץ התפוזים עומד לו בשקט השמפו. גיליתי מאחוריו גם מרכך, לפחות אני עקבית. מעניין, לא זכרתי שקניתי היום מרכך בכלל. הוא קצת יותר קר, מעניין אם זה מהקניות של היום או שזה בכלל מהקניות של שבוע שעבר. הסלון ריק לי מדי, בזמן האחרון אני רק עוברת בו, חולפת. הפעם התיישבתי. משהו חסר לי, החדר נראה כל כך חשוף פתאם. פרחים. איך זה? אני תוהה, שום אגרטל. מחר, על הבוקר, עושה לי רשימה בראש. חמניות לאגרטל הכחול הגדול, ליליות לשקוף, וגרברות – רק הראשים שיצופו בצלחת הירוקה השקופה. רקפות לשולחן בסלון. ובעציץ השטוח, אני אשתול סיגליות, בשלושה גוונים של סגול. נכנסת למיטה, רק אתמול החלפתי לפוך, עצלנית שכמוני. משננת את הרשימה לפני שארדם, הפעם אסור לי לשכוח, זה יהיה כאילו שהיא עדיין כאן. חמניות, ליליות, גרברות, רקפות, סיגליות... חמניות, ליליות, גרברות, רקפות... חמניות, ליליות... חמניות... ...