כבר שנים שאמא שלי ואני עושות תחרות. וזאת תחרות רצינית, עד הסוף, לחיים ולמוות, טוב נו, בעיקר למוות האמת. האמת שיש לה פור רציני עלי. אמרתי לה שזה לא הוגן, אצלי עוד לא עברו אפילו עשר שנים מאז נכנסתי לקטגוריה המתאימה בתחרות, וגם אז, בהתחלה לפחות, לא הייתי מהמתחרים המתאמצים יותר מדי. רק עושה את המינימום כדי לעמוד בסטנדרטים ולא לעוף במוקדמות. היא לעומת זאת, חוכמה גדולה, כבר משחקת עם כל השמות הגדולים כמעט 20 שנה. מעניין, שגם בתחרות בין אמא שלי לאמא שלה, אמא שלה ניצחה, בגיל 16 אמא שלי ישבה שבעה על אמא שלה, ושבע ברכות שלה חגגה בלעדיה שלוש שנים מאוחר יותר. אם בעצם אני אקבץ את תוצאות התחרות, המצב הוא לא כזה רע, 3:1 אם נדייק, אחי ושתי אחיותי, ניצחו אותה, רק אני קלקלתי... לפני כמעט 20 שנה, היתה לנו התרעה ראשונה. טוב אז בקושי הייתי בת שמונה, לא היה לי סיכוי לנצח. בעצם, למה אני סתם מגזימה, "אין סיכוי" זה קצת חזק מדי, יש כמה שבטים אבודים באפריקה שבהם נוהגים לחתן ילדות בנות שמונה. את הבית סידרנו צ'יק צ'ק. כבר שנים שאמא שלי מחזיקה ערמות של מפות ומפיות לבנות בכל מיני גדלים וסוגים כדי לכסות את התמונות והמראות. לפחות פעמיים בשנה, מוציאה את כל החבילה ודואגת להחזיר לאותו המקום לאחר כביסה וגיהוץ. את הבית סידרנו צ'יק צ'ק. במשך שנים אמא שלי החזיקה ערמות של מפות ומפיות לבנות בכל מיני גדלים וסוגים כדי לכסות את התמונות והמראות. לפחות פעמיים בשנה, הוציאה את כל החבילה ודאגה להחזיר לאותו המקום לאחר כביסה וגיהוץ. אף פעם לא היו לי בעיות בדקדוק, ופתאם אני מוצאת את עצמי כל הזמן מתבלבלת בזמנים, הווה במקום עבר, כותבת, ומהר חוזרת לתקן. סתם בלבול? אי תשומת לב? אי הבחנה בין חלום למציאות? או שאולי אם אני ארצה באמת חזק, זה יעזור... בבית הקברות, כשהייתי צריכה לברך, לא הייתי מסוגלת, איך? איך אפשר לברך לכל הרוחות על דבר כזה? (כן, כן, אני יודעת, על הטובה ועל הרעה גם יחד... אולי ממרחק של זמן אני אהיה מסוגלת "לקנות" את זה, למרות שאני סקפטית גם לגבי זה). רק הנעתי שפתיים, לא רציתי לעשות שם סצינות לפני כולם. נראה לי שהאשה שחתכה לי את החולצה, עלתה עלי, היא ידעה שלא התכוונתי, אולי בגלל זה עשתה לי דווקא, וחתכה לי את החולצה כ"כ עמוק שהייתי חייבת לעטוף את עצמי טוב טוב במעיל. אח"כ בבית כשבחנתי מקרוב את הקרע, כל מה שעבר לי בראש זה "פושטקיה"... אחרי יומיים, מיציתי את הרעיון, מדהים איך אפשר להגיע לאפיסת כוחות מלא לעשות כלום. מיחם של שבת שכל השבוע היה מחובר לחשמל, ערימות של כוסות חד פעמיות לשתיה, שקופות לקרה ולבנות מקלקר לחמה. מפיות עם ציורים של חמניות ומפה משובצת בירוק ולבן. עשרות כסאות לבנים מפלסטיק לא ממש נוחים, ושבעה נמוכים בצבע אפור ממש לא נוחים. נעלי בית נוחות, חצאית ארוכה, וחולצה שחורה קרועה. מאות מבקרים, חלק אני מכירה, חלק אני אמורה להכיר, וכאלו שאין לי שמץ של מושג מי הם. אחרי שלושה ימים כבר כולם מתערבבים לי, ידעתי שצריך לעשות רשימה, איך אדע מי הביא צ'ק ומי את הסיפולוקס. גשם שלא הפסיק לרדת כל השבוע, אוטו כסוף שדווקא התנהג יפה ואחרי שבוע נדלק לי מייד בלי חרחורים. ואמא אחת... שנים של הומור שחור, חודשים של ציניות, שבועות של סרקזם, ימים של משחקי אירוניה, ושעות של בכי מטלטל את כל הגופה... הגוף התכוונתי... כשאני בוכה, אני עוד יותר לא יפה, אפילו לי לא נחמד להסתגל בראי, לא מחזה נעים במיוחד. אבל זה כלום, מילא האף האדום והעיניים הנפוחות, אבל למה כל בכי הגון חייב להסתיים במיגרנה רצינית? בעצם הגיוני, בכית , מגיע לך, אחרי הכל מתי עוד אפשר לארגן לי מיגרנה, אחרי התקף צחוק? לא ממש מתאים... שבוע שלם, כמעט ולא שמעתי סיפורים חדשים שלא הכרתי, אמא שלי שלאחר המוות, הייתה בדיוק אותה אמא שלפני. היא לא התגלתה לי כמלאך פתאם, אלא בדיוק כמו שהיתה תמיד, טוב בסדר, אני אגיד, "מדהימה". היא הרוויחה את זה ביושר. אגב , היא עוד חייבת לי נסיעה, תיכננו לנסוע לאיטליה, אני והיא, ולא הספקנו. חברות שלי תמיד תהו, מי נוסע בגילך עם אמא, זה כ"כ לא "אין". ואני תמיד אמרתי "טוב, להתנצל שאמא שלי ואני חברות?". אני יודעת שהיא רצתה שאנצח, גם אני רציתי שאנצח, אבל היא רצתה הרבה יותר ממני. אבל כמו בכל תחרות, הטוב ביותר מנצח, וגם אם אתה אהוד הקהל, ויציע שלם של מעודדים שואגים מאחוריך, זה לא תמיד מספיק. האמת שהרבה יותר מזה שרציתי שאני אנצח, כ"כ רציתי שהיא לא תנצח, רציתי שתפסיד הפסד מוחץ. כ"כ הרבה שנים היא לא ניצחה, מה היה כ"כ דחוף עכשו. לפעמים, במיוחד לאור המאורעות האחרונים, יש לי הרגשה שבכלל, היה לה כ"כ דחוף ללכת כבר בשבילי, נראה שמשם היא מצליחה למשוך חזק יותר בחוטים, ודברים פתאם, מתחילים להסתדר. תמיד אמרתי שאמא שלי יודעת לעשות הכל חוץ מלרקוד, גם בחתונות של אחים שלי, היא רק "עשתה בכאילו" והלכה לקפוץ בחבל עם הבנות. אז זהו, בחתונה שלי הבעיה הזו נפתרה. היא מן הסתם תהיה שם, אין מצב שלא, אבל לרקוד, היא כבר לא תרקוד, אפילו לא ב"כאילו".