מדפדפת ביומני, דף ועוד דף, שניים קדימה אחד אחורנית, 'שנה חדשה - התחלות חדשות' מחייכת בלגלוג – התחלה של מה בעצם, אולי רק של הסוף ואם ממש נתעקש להתקטנן , יותר קרוב להיות הסוף של הסוף. הצצה בשעון ארבע חסר דקה, זמן לכדור. כוס מים, כדור ביד, לוחשת קלות שתתעורר, בולעת את הכדור, מטושטשת קלות. "את רוצה משהו?" מהנהנת שלא, "אני יוצאת, אחזור תוך שעה, תבטיחי שלא תקומי" אני מתרה בה. היא מביטה בי במבט ה'תפסיקי לעשות עניין' , ואני חזרה במבט ה'אל תשחקי לי גיבורה'. "תוך שעה, אני פה בחזרה, הנייד זמין, האלחוטי לידך, אם את צריכה משהו, 5 דקות אני כאן בחזרה". "לכי כבר" הלכתי. נכנסת לאוטו שלה, שלי מעלה אבק ליד הבית, השבוע העברתי את האוטו שלי טסט, 979 ₪ וגם אגרה כמובן, מזל שלא היו גם תיקונים, רק 10 ₪ להחלפת המדבקות, קטנוניים. מתעקשת לא למכור אותו, כאילו שזה ישנה משהו. שלושה רמזורים, אחד ירוק מהבהב, ושניים צהובים, חניה בכחול לבן, רק מוציאה את תו הנכה מתא הכפפות, ונכנסת למרפאה. חדר המתנה עמוס. פקידת הקבלה מזהה אותי ומסמנת לי להתקרב. "הרופא כבר חתם, הכל מוכן" אני מרפרפת בזריזות,לא מופתעת לגלות טעות במרשם, הפעם בכמות, התרגלתי, הסבירות שאקבל מרשם מושלם במכה ראשונה, היא פשוט אפסית. תיקון מהיר ,שוב לחכות, אין לי סבלנות להתיישב, צועדת הלוך חזור בחדר ההמתנה, 17 דקות חולפות, מוכן. יופי אפשר לצאת לקניות ותפריט היום כולל ארבע מדבקות של דורוג'סיק ושלוש חבילות של פרקוסט. כמה שקופת חולים מפסידה עליה. בית המרקחת במפתיע כמעט ריק, רוסי אחד לפני בתור, השעון מורה על 16:42 , תורי. מושיטה לרוקחת את החבילה כולה, היא סוקרת את המרשמים, ומבטה מתחלף, מרשמים נרקוטיים, ברגע זה הפכתי לצורכת סמים בפוטנציה. "המרשם הזה לא בסדר" "מה הבעיה? 4 מדבקות, כל אחת כל 60 שעות, 4 כפול 60 שווה ל-240 שעות שזה כמובן עשרה ימים" מביטה בי מופתעת, 'מה מופתעת' אני צועקת לה בפנים, כל עשרה ימים בדיוק חוזרת על עצמה אותה הסצינה, נורא מסובך, לוח כפל בסיסי. היא נכנסת לחדר האחורי, בדיקה של רישום אם נלקחו בעשרת הימים האחרונים, פתיחת כספת, ממתינה, ממתינה, ממתינה. "מה הקשר שלך לחולה?" כאילו שאת לא יודעת "בתה" "תחתמי כאן, וכאן וכאן" את החבילה תוחבת לתיק, בזה הרגע עלה ערכו לקרוב ל-6,000 ₪, עסק לא רע. 17:11, נכנסת לחדרה על קצות האצבעות – ישנה. את תכולת שקית התרופות מסדרת על השידה ליד מיטתה, משחק מעניין, המון צבעים וצורות. הפורץ המתחיל היה עושה כאן לפחות את החודשית שלו. מקפלת כביסה, ומחזירה את הבגדים למקומם, תולה את החולצות של אבא על קולב, וכף ידי נתקלת בחליפה עטופה בנילון שחזרה מניקוי יבש, נרתעת. נזכרת :"תכניסי את זה לניקוי יבש, שיהיה נקי ומוכן, ליתר ביטחון, זו חליפה ישנה, כשסבא נפטר אבא הרס חליפה חדשה, ממש מיותר" אמירה אופיינית. ניגשת לחדרי, מחזור של יום כיפור על שולחני, שבוע חלף מאז יום כיפור וזהו הראשון מאז שאני זוכרת את עצמי שלא הייתי בבית הכנסת. הייתי לידה. להתפלל אפשר גם בבית, אבל לא התפללתי, כעסתי מדי, יש לי חשבון ארוך איתו, פתחתי את המחזור בשעת בוקר, בתפילת יזכור וסגרתי אותו בטריקה. אולי בפסח, אולי בשבועות, אולי רק ביום כיפור הבא. דוחקת את המחזור עמוק עמוק מתחת לערימת הספרים על שולחני, אני עוד לא מסוגלת להחזיר אותו למדף, יש לנו עסק בלתי גמור. מוצאת שלושה טישויים על הרצפה, נפלו מהמחזור, תמיד אני תוחבת פנימה, שיהיה, מנהג מטריד להצטנן בחגים, קר אצלנו בבית הכנסת, השנה היה להם קר בלעדיה ובלעדי. אבל עכשו אני לא מצוננת, אפילו לא מושכת באף. מה יש לי לעשות עם שלושה טישויים? כ"כ לא שימושי, איך מנגבים את הדמעות שבפנים? מתגלגלות להן עמוק עמוק, לחיים יבשות, מקסימום עיניים קצת נוצצות, מבריקות מלחלוחית לא יותר מזה. כלפי חוץ צוק איתן, הכי חזקה שיכולה להיות, מסוגלת לספוג את הכל ולשאת עוד ועוד, סף סיבולת שנראה כאילו משתרע עד מעבר לאופק, אבל מבפנים, כבר מזמן התחלתי להסדק, להשבר לאט לאט. ריאלית מכדי להתעלם מהעובדה שברור שהמצב רק יחמיר, והידיעה שהסוף קרוב אוכלת אותי מבפנים, והרצון להדחיק כבר מזמן נעלם לו. נשארנו רק אני והלחלוחית שבעיניים, זו הכי בוכיה שאני מרשה לעצמי, יהיה לי מספיק זמן לבכות אחר כך.