"סיפורים כאלה צריכים להרוג עוד כשהם קטנים, חלקי משפטים צפים בתוך עובר רעיוני לא מפותח". מסתכל על הנייר שמביט בי חזרה באמפתיה. כבר כמה שעות שנמשך משחק המוחות הקטן שלנו ובינתיים הוא הניב רק חצי קופסא נובלס, כמה כוסות קפה ,פח גדוש בנייר למיחזור, ואת משפט הפתיחה למעלה שמתנגן לי בראש הלוך וחזור בניסיון למצוא לו עלילה מאמצת. רעיון מסגרת: אני חיים, מסגר מירושלים, שמחליט לקחת קורס כתיבה יוצרת בשביל לפגוש בחורות, אבל המרצה נטפל אליו ועל היצירה הראשונה שהוא מגיש הוא משרבט בעט אדום את משפט הפתיחה. מכאן יש עוד אינסוף דרגות חופש מחורבנות, כל אחת גרועה מקודמתה, להמשך הסיפור. אני יכול לרצוח את המרצה במכות מוט ברזל, או לגרום להתפתחות פנימית שתוביל ליצירה בוגרת ועמוקה, למצוא אהבה או תרופה לאיידס. וזה יהיה גם אירוני כי אני באמת חיים, מסגר מירושלים, שמתחבט עכשיו בכתיבת סיפור לחוג לכתיבה יוצרת. לא אני לא. קראתי פעם על סופר צ'יליאני, פאבלו משהו, שכל חייו כתב רק בעט, סרב לגעת במכונת כתיבה או מחשב, והתגאה מאוד בכך שמעולם לא מחק מילה שהניח על הדף. הוא טען שכתיבה צריכה לבוא סוערת, אינטואטיבית, ראשונית, וכל שיפוץ שנעשה רק יגרע מהיופי הבתולי שלה. הנסיון ללכת בדרכיו לא צולח יותר מדי, ואני מתפלל להסחת דעת בדמות איזה טלפון, מישהו לו אוכל לספר כי לפני ששים ומשהו שנה נולד בהולנד אדם בשם מרטין הגנר שעשה דברים מדהימים למולקולות בודדות במאמר שאת תוכנו אני צריך לסכם ולהציג בפני חבורת אנשים עוד פחות משבוע ובמקום זה אני בוהה בדף שאינו מודע עדיין עד כמה חייו קצובים ומזהם את לובנו בבדיות מיותרות אודות סופר צ'יליאני ומדען הולנדי שהמצאתי. איפה הסיפור שלי, למה הוא מתחבא, מה הוא חושב שאני כבר אעשה לו, אני מריץ דמויות וסיפורים במהירות שיא בראש, c זאת מהירות האור אז זה בטח מאוד מהיר עד כדי טשטוש, אני יוסי שמאי רכב מרמת גן שמחפש חתולה. לא, אני אלול, רופא צעיר בתחילת דרכו שמחפש סיבה לאופטימיות. לא, אני מאיה, מתנחלת צעירה שמחפשת למות לא, אני עזית כלבה צנחנית לא אני חצ'קון בישבנה של האומה לא אני משתגעת בסך הכל רציתי לכתוב לך סיפור קטן שינעים לך כמה דקות מהטיסה שמרחיקה אותך ממני ויזכיר לך כמה אני אוהבת אותך, והתגלגלתי שוב למבוי סתום. אני יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו. להתחיל מהתחלה, דף חדש, סיפור פשוט, מילים קטנות ונקיות. הוא כבר כותב את עצמו בראש תוך כדי. אני שמחה. גם הנייר שמח. הוא מביט בי בהקלה, מחייך ברכות של השתתפות. ואז הוא פתאום מבין. קולט את ההשלכות שבמעבר למעמד טיוטה. המבט שלו משתנה באחת, מבוהל הוא משלח זעקה אילמת לחלל החדר, איש אינו שומע, מכווץ שורות, הילתו רוטטת בצבעי מצוקה, בדיוק כמו אחיו לפניו אני חושבת, ידיים מתהדקות על ורידים כחולים גועשים בטרוף שלפני המוות.