פעם הקשבתי נשמתך.
לא הרחבת מילה.
שתיתי גם הרוויתי צמאונך,
ועכשיו מה, - - - - מה קרה,
[מה זה ועל מה זה
ככה.]
מקשיב
ואצבעותיי ברוח נכוחה,
מכבות אותך.
מנחם דוד
-
יליד תשל"ד כותב כשיוצא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כן שמעתי את אלג'יר [ליצירה]
- [ליצירה] * [ליצירה]
- [ליצירה] ונערות לא ישטפוה - כבר הרבה זמן יש לי את השורה נָשְׂאוּ נְעָרוֹת קוֹלָם; יִשְׂאוּ נְעָרוֹת בכים ואני יודע שזה שווה שיר שיצא מזה. מרגע שהראש כבר מצליח להתנתק מכל ה"אהבה" לאותה תינוקת-סופר-אקסית הכל נראה אחרת. יפה מאוד.. [ליצירה]
- [ליצירה] מזדהה עם יהודית שמעליי. תיארת את מריה באופן אמין למדי. נהניתי לקרוא. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מאוד. גם אני זוכר רגע כזה מפעם עם איזה עץ. אבל זה לא הזכיר לי כלום. כיף ששבת לכתוב לנו. [ליצירה]
- [ליצירה] ** [ליצירה]
- [ליצירה] מה שיותר מעניין זה ההקשר האחד שתחתיו נמצאים שתי הפעולות האלה. איך אותו זכרון גורם גם להקאה -פעולה המסמנת את סירובו של הגוף לקבל חומר מסוים לתוכו - וגם לבכי פעולה בה הגוף עולה על גדותיו ומראה לעיני כל את הרגשות הכמוסים. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון. צריך להיות "שבאות". תודה, הלך [ליצירה]
- [ליצירה] ליאורה זה יפהפה צריך להקשיב יותר לסיפורי משפחה... [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין. זה נקרא לי יפה כשחשבתי על אדם בוגר שכותב את זה על עצמו. מין פכחון בוהק שמתבטא דרך שימוש בילדותיות של ה'כותב' וכן להפוך את זה כמשל (והפעם קראתי את זה כאמירה של ילד שאומר את זה בתמימות) למצבים אחרים חסרי מודעות שאנחנו חושבים שאנחנו כבר יותר חכמים מאתמול ונעשה הכל נכון, ואנו לא מבינים ששוב טעינו. [ליצירה]
