מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
הניתוח השבועי שלי
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
[ליצירה]
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
זו ההתלבטות הפוסתמודרנית הקלאסית - ואסביר את דברי : אמנם נכון שאפשר להסתכל על האמונות שגדלת עליהם גם בצורה אחרת אך , סוף סוף, עדיין יש לך את האמונות שלך, אך מה אם הם מובילים לאבדון ודווקא האמונות של השכן ירוקות יותר, ומה אם לא וכו' וכו'
[ליצירה]
אמן על דברך! (לכבוד כל הנשים)
זה בדיוק מה שטענתי!
הגבול עובר בהבדל בין היפה, לבין המכוער (ולא בין ה"צנוע" לבלתי- "צנוע")!
לדעתי, שירי אינו מכוער (אחרת לא הייתי מפרסמו...)
אך גם עליו הייתי מוותר על מנת לגדור פרצות דוגמת "בין..." וד"ל.
[ליצירה]
כתוב יפה
מענין עד כמה אתה מזדהה עם זה עכשיו
אני חייב לציין שהתרשמתי מהכנות אך גם מנאיויות מה שהקטע מתאפיין בו
למה אתה חושב שעל מנת למצוא את עצמך אתה חייב ללכת לאן שהוא?
ולמה אתה חושב ש"אתה" יכול להתקיים בלא "לא אתה"?
אני ממליץ לך לקרוא את ראלף וולדו אמרסון ( אולי קראת אותו) - לדעתי אתה תאהב אותו הוא דיי בראש שלך
[ליצירה]
וואו! עצמתי!
אשחק גם הפעם את תפקיד הנודניק יען שמתעניין אני ביצירתך:
"וחובה להיזהר" -הייתי מציע "ליזהר" - עד כמה תמוה שזה נשמע - זה אפשרי
"כל חלום דוהר" - "שדוהר" או "הוא דוהר"
"פעמיים להרהר." - "הרהר" - בלשון תנ"כית
"על שולחני גוהר" - יפה ! - ביאליקית
[ליצירה]
תוספת הסבר חשובה: (לפסקה האחרונה בחיבור)
החשיבה האנושית משולה לציר הנסיבתיות המורכב משלשלת של סבות ותוצאות שכל מרווח בין זוג נסיבתי שכזה, אתה יכול לחלקו לאין ספור זוגות דומים.
אך הדבק ביניהם תמיד יהיה החוש
פיתוח החשיבה האנושית מתבצע ע"י החילוק הזה.
לפיכך, כיוון שאין לתהליך סוף, הזקוק לא יגמר מעולם
[ליצירה]
בזמנו כתבתי על כך תגובה באנגלית (לא הייתה תחת ידי מקלדת עברית) וחבל שמחקוה
כתוב יפה מאד:
הן מבחינה צורנית : המשקל האחיד והחריזה (חבל שלא כתבת יותר יצירות כאלה כי בהחלט יש לך לזה כשרון)
הן הנושא : תנ"כי אצילי וקלאסי
והן מבחינת התוכן:
כאבה של וושתי שאנו כ"כ אוהבים להשמיץ כי אינה "משלנו"...
תגובות