מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
רדף השיג
-
כבר לא בייני"ש
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] . יפעה. שכויעך. [ליצירה]
- [ליצירה] הניתוח השבועי שלי מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה =כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן? אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי נשליני אף משובל-שמלתך אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי אמותה! די במלתך "ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה. "אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות: "אמותה! די במילתך!" [ליצירה]
- [ליצירה] סחתיין על הפרשנות... אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון. האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') . מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה. מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי. כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ. לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר. "את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!) אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה... כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך. כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-) [ליצירה]
- [ליצירה] אני מצטרף למחמאות [ליצירה]
- [ליצירה] גאוני! [ליצירה]
- [ליצירה] מה זה הציניות הזאת? שיר נהדר! [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על ההערכה! לדעתי העולם בא לתקן פגם מסויים בעולם הרוח שמציאות האדם הוא שיקופו (של הפגם דהיינו) בעולם החומר. כלומר, האדם הוא היחיד מבין היצורים שמסוגל להערים על חוקי הטבע ולמרוד בהם (דהיינו לא להשמע לאינסטינקט) כלו' למרוד בקב"ה. התורה, לדעתי, מדריכה אותנו להשמע לחוקי הטבע במצוותיה (אם ההבנה של חולשות האדם, ועיין פשט הכתובים לגבי אסורי תגלחת של נזיר, לעומת כהן לעומת ישראל) למעט המצוות הפולחניות (ואיני מתכוון לשבת וכשרות אלא לקרבנות מילה וכד') שבאו לחנך ולגבש את זהותינו כ"קהילת הברית". ישנם שני סוגים של השגה אנושית את העולם: ההשגה הרגשית-אינסטינקטיבית ההשגה השכלית-מושגית הראשונה, לדעתי, היא בלתי אמצעית, משום שבה מתבטלת אישיותו הפרטית של היצור ומתמזגת אם ידיעת אלוקים את עצמו. השניה, לעומת זאת, היא "מסך" המסתיר את הראשונה והנובעת מהיותנו אנשים. היא נובעת ממציאות השקר בעולם שדורשת ניפוי השקרי מן האמיתי. החשיבה היא אחד מן השתים: או הסבר החושים או תעתוע בחושים מאז "אכילת עץ הדעת" האנושות מזככת את המושגים מהאי דיוקים המאפיינים אותם על מנת לחזור למצב האינסטינקטיבי הראשוני. [ליצירה]
- [ליצירה] וחוץ מזה, ההתפז"מות הזו של "אלומותיו " מוזרה במקצת לא? [ליצירה]
- [ליצירה] שמואל שלנו הוא אדמו"ר הוא יקח אותנו לתדמור (שאותה הזכיר באחד האפוסים שלו) האם נכון הוא מה ששמעתי מגורמים כאלה ואחרים ששמואל הוא חסיד סאטמאר? א"כ מה יאמר הרבי? [ליצירה]
- [ליצירה] באמת על הגירוש... אתה מהמגורשים? [ליצירה]
- [ליצירה] אלגיה - זה שיר על מותו של מישהו [ליצירה]
- [ליצירה] שבוע טוב! כמו שאמרתי, שיר לא חייב להיות מחורז. עד לכיבוש הערבי של א"י בעברית כלל לא הייתה קיימת חריזה. אך אם כבר חורזים, לטעמי ראוי שהחרוזים לא יהיו באנאליים כמו "שמים-מים" וגם לא "חרוזים עוברים" כמו "דרך-מלך". כמובן שלא מדובר פה בכללי אתיקה או מטאפיזיקה ולא איזשהו "טוב" אבסולוטי. פשוט האפקט שחרוז עובר יוצר הוא סוג של "טעם רע" בפי הקורא. כך לפחות לטעמי. הסיבה לזאת היא פשוטה: ביצירת אומנות (והשירה בכלל האומנות) ישנו מתח דיאלקטי בין צורה לתוכן והאפקט האמוציונאלי על הנהנה מיצירת אומנות נגרם ע"י יכולת האומן לשמר על הצורה למרות התוכן ועל התוכן למרות הצורה. כך שחרוז שהוא "עובר" יוצר רושם שהיוצר לא הקדיש מספיק מאמץ לחרוז כמו שצריך... [ליצירה]
- [ליצירה] רבקה שגיא כתבה משהו דומה [ליצירה]
תגובות