מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
הניתוח השבועי שלי
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
[ליצירה]
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
אהלן חזקי,
כן, כרגיל :-)
להלן מספר עובדות:
מאז ומתמיד היה צריך אישור מהרבנויות העירוניות כדי לחתן בחתונה ספציפית כלשהי אא"כ אתה רב שכונה (שאז יש לך אישור אוטומטי), אלא שבזמן האחרון הרבנות נהיתה יותר ויותר "קמצנית" בנתינת האישורים הללו ( כמובן שקמצנות זאת בוטאה רק כלפי דת"לים ולא כלפי רבנים חרדיים).
התקנות החדשות אומרות שהרבנות אף פעם לא תתן אישור לרבנים שאינם רבני קהילות או ראשי ישיבות לחתן.
במקרים של ראשי ישיבות, האישור יינתן רק לחיתון של תלמידים (מעניין אם גם תלמידים לשעבר נכללים בכך ומענין אם רמ"ים נחשבים ראשי ישיבות לצורך זה)
במקרה של רבני קהילות, כל אישור יינתן לגופו, כמו פעם.
מענין אותי לדעת אם הרבנות תעקוף תקנות אלה גם בציבור החרדי (יותר נכון : אני בטוח שהיא לא תעשה את זה - שהרי כל מטרתה היא להרגיז את הדת"לים )
כמו כן, "רבני קהילות" זהו מושג שכמעט אינו קיים בישראל. כמובן שעכשיו אתה תראה פתאום שצצים יותר ויותר "רבני קהילות" כאלו - רבני "צהר" פשוט ימצאו קהילות שאין להם רב ויבקשו מהן למנותם רשמית לרבניהם (בלי משכורת כמובן) בעבור שיגידו דבר תורה בין מנחה למעריב בשבת (מה שרבים מהם בפועל עושים בלעי להקרא מרא דאתרא ). התגובה שצעד זה יגרום מצד הרבנות תיהיה ש"רבני קהילות" אלו אף פעם לא יקבלו רשות לערוך חופות מהרבנויות המקומיות.
כמו כן, יכול להיות שיתקנו תקנה לפיה רב קהילה יכול לחטן רק מי שמשתייך לקהילתו (ע"פ האנאלוגיה לראשי ישיבות)
שים לב - לא מדובר על מצב בו כל מי שיש לו סמיכה מהרבנות (וממילא נבחן על הלכות קידושין) יכול לחתן - רחוק מכך...
עכשיו דמיין מצב בו אני , לדוגמא, שכבר אינני תלמיד ישיבה, רוצה להתחתן. רב השכונה שלי הוא אדם נחמד ולא עשה לי שום דבר רע, אך אין אני חושב שזוהי סיבה מספיקה לכך שהוא יחתן אותי. רב השכונה שלי הוא גם "רב הקהילה" היחידה בשכונה. מה זה אומר לגבי?
כמו כן, דמיין מצב בו חילוני, שאינו שייך לשום קהילה, רוצה להתחתן: האופציה היחידה שעומדת מולו היא רב השכונה (שכידוע כמעט כולם חרדיים. וכמו כן ידוע שמי שנקרא "רב" בשכונה אינו נחשב לרב בקרב החרדים עצמם) ...
[ליצירה]
[ליצירה]
אני מניח שהכוונה היא לכל מי שמתו על צדקת דרכם
[ליצירה]
יפה , זה מצחיק שלפני רגע שלחתי דעה "במשפט אחד " על הנושא.
כיוון שאני רואה שהעלית אותו, אעדיף לדון עליו בעקבותיך...
כתבתי כך: יכולתו של אדם להסתכל על עצמו מהצד, משביתה את כוחות היצירה שלו.
הצגת התלבטות פוסטמודרנית קלסית
אך השאלה הגדולה היא: האם אדם יכול לוותר על החשיבה מהרגע שניתנה לו?
או, משאכל מעץ הדעת אינו יכול להסיר קללה זו מעליו?
אולי כל התעלמות מפונקציית החשיבה הינה צביעות שהרי אין אדם יכול באמת לחיות חיים אינסטינקטיביים
ובכל מעשה שלו יהיה תמיד מעורב שמץ שהוא תוצאה מחשיבה (בלתי מושלמת מכיוון שמתעלמת מעצמה)
מאידך, בכול חשיבה מעורב שמץ (גם הוא בלתי מושלם מאותה סבה) של אינסטינקט ("פניה" )
ואולי...............
בכול אופן, אני אשמח שיגיבו עוד
[ליצירה]
בענין ההאשמה בע"ז
לדעתי מהות הע"ז היא אחרת לגמרי והיא יצירת המושגים (ועיין בהמשך החבור)
באופן כללי המונותאיזם תמיד נא בציר בין פאגאניות ואתאיזם - אין מה לעשות
במובן הזה: הרמב"ם הוא אתאיסט לעומת המקובלים, והם אליליים לעומתו
[ליצירה]
עוד פעם,
מאד מאד יפה!
אגב, חבל שהיצירות מתפרסמות בסדר מוזר.
כלו',
לדוגמא, שירו של יהונתן דוד "ידי גמד" כבר הופיע אתמול, בעוד שהיצירות המופיעים אחריו ברשימה (לכאורה השירים הישנים יותר) הופיעו רק היום.
זה גורם לכך שמישהו שביקר אתמול באתר ועבר על היצירות החדשות נכון לאתמול, יתעלם כליל מהיצירות שנוספו אחר "ידי גמד" מכיוון שחושב שכבר ראה אותם....
quetiapine dosage for sleep asser.nl quetiapine overdose amount
תגובות