מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
הניתוח השבועי שלי
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
[ליצירה]
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
ואגב :"כללות הכל" אינה הגדרה כלל (כלו' אינה מגבילה)
לפשוש : א. הקושיה שלך לגבי תפילה תישאל גם לגבי מושג האל הרגיל : איך אתה יכול להתפלל למשהו שאינך יכול להגיד מהו?
ב. החלטותך בהחלט משנות ואין זה קשור לכך שהם קבועות מראש.
ג.לגבי משמעות החיים: אתה חי כי אתה שואף לטוב (ועיין המשך המאמר) דהיינו - חי לטובתך.
אני הולך לישון ונמשיך מחר אי"ה
לילה טוב.
[ליצירה]
[ליצירה]
בליל יום העצמאות, הלכתי עם חבר שלי להופעה של משינה באשקלון
הייתה שם להקת-ראפ מאפנה ש"חיממה" בשבילם
גם הם שרו משהו בסגנון "בום-בום"
[ליצירה]
לרציונליסט!
תודה על תגובתך!
אם באי דיוקים בלשון עסקינן, אני מסכים אתך.
וכבר הרמב"ם אמר שהתורה רק באה לקרב את האמת לשכלנו.
כלל לא חובה שכל אחד יהיה תאולוג ממולח.
אם באמת עסקינן. אע"פ שהיו ניסים
(הגדרות למושג הוא נושא לדיון אחר - אבל אני לשיטתי כמובן רואה הכל כחלק משרשרת הסבות והתוצאות.
במובן הזה, מצד אחד הכל נס - חלק מהתכנית האלוקית. והכל טבע.
אפשר גם להגיד שנס זוהי תופעה שאין אנו מבינים או אין אנו יכולים להסביר - אך גם לפי זה הרי אין אנו יכולים להסביר מהות של שום דבר...
אני מעדיף להגדיר נס כמאורע שבו התכנית האלוקית גלויה ביותר לנו - כל אחד וניסו הוא. בדומה למושג "שכינה" ברמב"ם וראה מה שכתב על הניסים שנבראו "בין השמשות")
והיה מתן תורה (בין כהתרוממות שכלית או אינטואיטיבית קולקטיבית או אף כמאורע פיזי) לפי אמונתי,
אך חוץ מכך שזה קרה בתוך(!) העולם (-הטבע) אי אפשר לטעון מאום על קיום של שום דבר מחוץ לטבע (שהוא משפט חסר משמעות כפי שציינתי - והוא כמו לטעון שיש משהו מחוץ למציאות)
אפשר רק להגיד שיש רובדי מציאות שעוד לא גילינו (ושיכול להיות שאף פעם לא נגלה - לא בגלל מחסום מהותי בינינו, אלא מאזלת ידינו)
ולזאת יסכים כל אדם (אפי' אתאיסט גמור ) שהרי לא כל דבר יכול המדע להסביר (וגם לא כל דבר אי פעם יוכל).
שוב תודה על התגובות!
שבוע טוב!
בכבוד,
שלכם,
רדף
[ליצירה]
תגובות