הַמָתָנַה \ זר זהב הרגל מתחזקת על הדוושה והכלי הגדול והמשומן מזנק קדימה-הוא גאה על התפקיד המיטונומי החשוב שהוענק לו בסיפור- ביטוי לציפייה הגואה של יחיאל שָלו המסוגר, בתוך המכונית ובתוך עצמו. הוא מחליף הילוך ומשלח טרוניות מסוננות מתוך שיניים לחוצות... על הכל- על החמור שעקף אותו במחלף ועל המוכר הגנב בסופר- אחד מאותם שמוכרים מוצר חשמלי בתשעים ותשעה שקלים ותשעים ותשע אגורות ואינם מחזירים אגורה עודף "עם כל האגורות שהם חייבים לי כבר הייתי קונה מכונית חדשה" הוא טוען, ובאופן כללי- על כל העולם, יחידי סגולה הם אלה הזוכים להינצל מתלונותיו הקנטרניות- כל השאר כבר נלאו מלבקש מזור לחסרונו המדומה והגיעו למסקנה החלטית- לא יסופק הרצון ונפשו השואפת לא תמלא. ואחזור אל הציפייה, לרוע המזל- היא לא זכתה לגדול בבית טוב, היא אומנם כוונה כלפי המפגש עם הוריו אך היא נבעה מתוך פניות של השתוקקות כמהה לקבלת מענק, עליו חולם יחיאל כבר מהרגע שעזב את בית הוריו ועבר לגור בדירה פרטית ומרווחת, המענק אמור לבוא בעקבות יום הולדתו העשרים ושלוש שאמור לחול היום ולא יהיה זה סתם מענק פשוט וחסר ייחודיות, זה יהיה, לפי פינטוזיו המתמידים של יחיאל- דבר גדול שלא ישא אותו הבית ולא יכניסו מפאת ממדיו- מכונית חדשה, פסגת השאיפות הנצחית, היא תתנוצץ לה ברוב פאר והדר – לפי חזיונו של יחיאל- במוסך שבביתם, תטה את מבטם של העוברים ושבים כלפיה ותסב להם צער של קנאה. יחיאל עוצר בצומת אל מול האדום השטני של הרמזור, כי לפי דבריו של יחיאל –"הרמזור אינו אלא עוד אחד מיצירי כפיו של השטן" שמש חרדלית משלחת סכינים של אש אל תוך עיניו וגורמת לו לפלוט מפיו פיסה עסיסית של קללה. המשך נסיעתו לא היה זורח יותר, נדמה כאילו כולם משום מה מנסים להעיף אותו מן הכביש ולגרום לו להתבזות. לאחר נסיעה של כמחצית השעה הוא סוף סוף מבחין בצריח בית שָלו המהודר המבצבץ לו מתוך שכונת הוילות, בהיכנסו למוסך הוא מתפלא מעט על כך שאינו מבחין בשום מכונית, אך הוא מיד מחייך ומתרץ לעצמו את הדבר בצורה פשוטה- "ברור! וכי יעלה על הדעת שאבא יהרוס לי את ההפתעה ויניח פה, כך סתם, את המכונית? היא בטח מתחבאת באחד מן הרחובות הסמוכים!". הוריו של יחיאל מקבלים את בנם בסבר פנים זורח וקורן, כבר עבר זמן לא מבוטל מאז פגישתם האחרונה ועכשיו הם עומדים בפתח ונראה כי אינם חומלים על כבודם ואינם נמנעים מלמתן את חיבוקיהם- מאותם החיבוקים הכובלים את האוויר וסותמים את מרחב הנשימה. יחיאל נזכר במתנה הממונעת שמצפה לו ונותן להם לכבוש אותו בזרועותיהם הנשלחות "מה נשמע?" הוא שואל בחיוך ומחזיר להם אהבה- כמה גדול כוחו של האינטרס, הוא שובה אצלו את הכוחות והמידות הטובים להשתעבד למשמעתו ולהפוך להיות נתיניו והם סרים-בכל הזדמנות של פז שהוא מוצא- לגזרותיו הנרדות בשבט. יחיאל נינוח על הספה עבת הכרס-מסוג הספות המשקיעות לתוכן את יושביהן- ופושט את ידו אל עבר הכיבוד שהוגש לפניו. הוריו הישובים על הכיסאות שממולו שולחים אליו מבטים נוצצים של גאווה, "אתה יודע חיליקל'ה," פותח אביו "יש לנו הפתעה קטנה בשבילך" יחיאל צוחק בקרבו "כך דרכו של אבא, לתאר את מתנותיו בציניות מעודנת כדי להעצים את רושם ההפתעה..” "מה נשמע אצלכם?" הוא שואל, הביטחון על קבלת המענק כבר היה מושרש במעמקי לבו והוא לא נמנע מלפזר קצת פירורים של נחמדות. פניה של אמו קודרים "למען האמת..." הגיית מילים מאולצת נשלחת מפיה "בזמן האחרון לא כל-כך ט.." "חנה!" האב גוער, הוא רוכן כלפי אשתו ולוחש "אני חושב שיש דברים שהשתיקה יפה להם.." "הוא צריך לדעת!" היא משיבה "נכון, אבל לא ביום ההולדת שלו חנה, לא ביום ההולדת..." האב מצליח לבסוף לשכנע את אשתו והיא, בצער מה, חוזרת למצב ישיבתה הקודם ומשיבה את קיעור השפתיים לפיה, את החיוך האוהב המופנה כלפי בנה, את השקט.. בו בזמן שיחיאל עוטה מסיכה של מראה פנים מחויך ואדיב ומשתדל להתעלם מן הסצינה הקטנה שזה עתה הופיעה למולו- הרגע שלו כלתה נפשו עוד הרבה לפני יום הולדתו- סוף סוף הגיע.. "חיליקל'ה," אומר האב "אתה מוכן לקבל את המתנה שלך?" פעימות לבו של יחיאל מתגברות "בסדר.." הוא אומר ובעודו מתאמץ למתן את שיגיון התלהבותו המתפרצת הוא צועד אחרי אביו ואמו הנרגשים, אך לגודל פליאתו הם פונים אל החדר הסמוך "ודאי!" יחיאל מתרץ, הוא מדמיין את אביו פותח את מגירת השידה, שולף משם צרור מפתחות כסוף ואומר בחיוך גאה "מזל טוב חיליק'לה, מקווה שתפיק תועלת" אך סיפוקו של יחיאל מן התירוץ שזה עתה הגה היה ארעי ביותר ולא ארך הזמן עד שנפגש עם משבריה המעיקים של האכזבה, האב פונה אל חפץ גדול המונח בפינת החדר ובתנופת יד מהירה הוא מסיר את הסדין הפרחוני שמכסה אותו.. כאסיר הזוכה סוף כל סוף לרגע שחרורו המיוחל, לרגע בו יוכל לנשום לרווחה, הופיעה מול עיניו המוכות שברון של יחיאל- טלוויזיה שחורה ומבהיקה עם מסך ענק. מכל התקוות הנישאות והמתמידות, מכל גלי הציפייה הגואים של יחיאל- שעד עתה הטיחו בגעש רוח הדמיון, ללא יזע, את מי הכיסופים על דפנות לבו, שמלאו בנתזיהם כל חלל פנוי בקרביו- לא נותר דבר שריר וקיים, שכלו של יחיאל גודע בחרי אף את רוח הדמיון והגלים השוצפים נכלאים אל השפל, מתנקזים בספיגה אל אדמת הלב, כאילו מישהו שולף את הפקק... כיוון שהגיע החורב אל ליבו ואת מקומם של גלי הציפייה תופס השרב- מגיחים, כשליפת סכין מנדנו, לשונות קודחות של בעירה... יחיאל נושם עמוק "קמצנים!!!" הוא מזדעק, פורץ מן החדר ועולה אל חדרו הישן, מותיר את הוריו כשני נציבי מלח מאותגרי יכולת תנועה או תגובה, מוכים כאסיר היוצא בקולר... בעודו כואב על יחסו המזלזל של בנו, האב מתיישב על הכסא וכובש את מצחו ביד גדולה "אני לא מבין..." הוא פולט והאם המתאוששת מביטה בו בקדרות של שותפה לתסכול, למערכה המובסת. "כל מה שנתתי לו כל ימי חייו, היה כענק גדול מידות אל מול מתנותיהם של בני העשירים הפזרניים ביותר, לא נתתי לו לזרוק את כספו מעולם... זוכרת את חנה, איך חיליק פעם קנה לי מתנה ליום הולדתי הארבעים, החזרתי אותה בו ביום שבו קבלתי אותה והשבתי לו את כספו, לא נתתי לו להשקיע עלי אף לא אגורה, אף לא טרחה, קלה שבקלות ככל שתהיה, ועכשיו תראי לאיזה יחס אנו זוכים!" האם מתיישבת על השרפרף שלצדו "אולי זו בדיוק הבעיה" היא אומרת "אולי זו בדיוק הבעיה"... ********** השעה שתיים ועשרים בלילה, מרפקיו של האב מושענים על השולחן במטבח והוא ישוב סמוך לו, מעיין בספר.. הוא מסב את מבטו לאחור בשעה שיחיאל פוסע פנימה. משב קליל של רוח דמיון משיא רעד קלוש של גלי ציפייה דלים בלבו, הוא מקווה, אולי יחיאל חוזר בו מדבריו, אולי החרטה היא זו שמובילה אותו אל המטבח פנימה, מבהירה לו את הצורך בהתנצלות, את הצורך בהכאה על חטא. אך אף הוא, בדומה ליחיאל בשעה שהוסר הלוט מעל מכשיר הטלוויזיה, נוחל אכזבה.. הבן פונה אל המקרר, לוקח את מבוקשו ואחר יוצא את המטבח אל עבר המדרגות; האב אוזר חגורה של עוז "חכה יחיאל!" הוא רץ לעברו "אולי.." הוא מהסס, "עזוב אותי אבא..." מתריס יחיאל בעייפות "אני עייף, נדבר מחר..." "טוב.." האב מהנהן ומרכין את ראשו הכבד "בסדר יחיאל נדבר מחר..." כל אחד פונה לכיוונו, עוברות רק שניות ספורות והקירות לפתע סופגים קול עמום של חבטה, יחיאל מסתובב ורואה את אביו שוכב, ראשו על המדרגה הראשונה, שמוט, עיניו חצי מוגפות, עפעפיו מכפות על אישוניו ורגליו כלפי מעלה... מדהימה היא המחשבה, אשר דווקא אותם כוחות נשגבים, אותן תעצומות נפש כבירות של האדם, הם אלו שבאים הכי פחות לידי ביטוי, הם גנוזים במעמקי המצולות של צפונותיו ורק ברגעים נדירים ביותר הם צפים כלפי מעלה, אל אויר העולם; רגע נדיר כזה אפף את יחיאל בראותו את אביו, הוא השכיח את כל הקיים ושינה את חייו לעד... עמוק בתוך מחשכי חביונותיו של יחיאל, מעבר לחומר הקיים, כלוא וחנוק בתוך הצינוק המחניק של הרזים חדלי המציאות, התעורר הוא לפתע, נדהם מן הקריאה הפתאומית שנשלחה לו ממעל, שכן אחר שהיה שכוח כעשרים ושלוש שנה בתוך מחנק הכוח, קריאה מעין זו אכן עלולה להפתיע; הוא החל להיאבק במוסרותיו החלודים עד שניתקם במאמץ כביר, הוא היה מוכן להשקיע את אותו מאמץ לאור העובדה שהקריאה הנשלחת היא חזקה מנשוא, מעבר לכל שלשלת מהודקת ולכל מתכת קשיחה; הוא מהפך את גופו ומסבבו בסחרור, פורץ כחית טרף את שערי הצינוק ושוחה בלהט בלתי נלאה, מדושן בכיסופים ובדבקות במטרה- אל אור המציאות... –הרצון לתת הגיח החוצה...- הרגעים בהם תמך יחיאל באביו והובילו אל הכורסא או כשהניח מטלית לחה על מצחו או הרגע בו הביא לו משקה- כל אלו ועוד נוספים נראו בעיניו מאוחר יותר כחלום הזוי, הוא לא זכר במדויק את הרגע בו התרחש בו השינוי, את הרגע בו נע ממקומו אחד מן הנימים הרדומים שבלבו. "אני חייב לכם התנצלות" יחיאל אומר בבושה להוריו והחרטה חורטת את רושמה על פניו. יחיאל מרגיש בתמורה המתחוללת בו, גלי הציפייה שבים להשתכשך בלבו של יחיאל, אך הפעם הם מבית טוב- נובעים, לא מתוך רצונות כוזבים מתובלים בפניות, אלא מתוך רצון טהור, נשגב, רצון לתקן את מה שפגם, רצון לגשר על המכתש העצום שחולל בינו לבין הוריו... ********* והמכונית דוהרת קדימה, שמש צהובה משלחת קרניים מלטפות על פניו של יחיאל שָלו (אף שמו הסיר מעליו את מדבקת האירוניה), אור כובש ונוגה, חמימות נעימה המענגת את כבושיה; הרמזור מתחלף לאדום, אך ליחיאל לא איכפת, הוא אפילו מנצל את ההזדמנות ליישב את מתנתו הגדולה שזה עתה קיבל. הרמזור משנה את פניו, מאדום כועס ולוהט, העוצר בעד אותם הבאים לקראתו- לירוק נעים ומרגיע, המקבל את ההולכים לכיוונו בסבר פנים; הרגל נחה ברכות על הגז והכלי הגדול והמשומן מזנק קדימה, הוא גאה על התפקיד המיטונומי החשוב שהוענק לו בסיפור- ביטוי לתמורה שהתחוללה בנפשו של יחיאל שָלו, תמורה שהולידה ציפיות חדשות...