איך ולמה. זה הדבר הראשון ששאלתי אותו. לצערי לא הספיק הזמן להשיב, והוא נלקח לאיפה שלוקחים אנשים. ידעתי שהוא בעייתי, לפחות כך תיארו לי אותו, ולא דאגתי. אמרתי לעצמי, מקסימום מה יקרה? ימות? אז הוא מת, ואז הבנתי כמה שנקשרתי לבן אדם! ************************ הוא היה זקן. אולי בן 85 אולי יותר, אפילו הוא כבר לא ספר, והילדים שלא מזמן שכחו לספור אותו. הם זרקו אותו לקרשים, לבית אבות. הוא נותר בודד, הכי בודד בעולם, בלי שום נכד חייכן שיבוא ויעשה לך פוזות מצחיקות, בלי אישה, כי היא מתה כדרך כל האדם והחיה, לבד ל-ב-ד. ************************* אני הייתי נערון צעיר, תוסס, חמוד, ולפעמים גם עם רצון טוב (במיוחד כשיש גמול על כך) ספרתי את השנים, ולא בדאגה. ממש ילד בריא! היו לי המון חברים והייתי המלך שלהם. פשוט נסיך יפיוף, שכולם אוהבים. מלך מ-ל-ך. ************************** ואמרו לי לך, תעשה מצווה, תביא ספרים כל יום שלישי לאיש זקן. בודד בלי חברים. בלי ספרנים, בלי ילדים שסופרים. ואמרתי אבל למה? מה אני ארוויח? (כי תמיד היה לי קצת חוש עיסקי) והבטיחו הבטחות, וז טוב וזה מצווה אז טוב. והלכתי כל יום שלישי להביא ספר לאיש זקן בודד שהתחלתי לאהוב. וחשתי שאוהבים אותי, אנשים שהם לא רק חברים שלי, אלא, אנשים שהם בעצם נהיים- חברים שלי. והיה לו טוב, והיה לי טוב. והיה טוב. ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. ************************* ויום שני אחד הוא טלפן, ואמר תבוא מחר. לשערי צדק לבית החולים. ושאלתי- איך? ולמה? אך לא באה ההחלמה. וכאב ליבי. גם ליבו כאב, והוא מת מזה. ודאגתי, מה גם אני אמות? מכאב לב, ממשהו אחר? והלך האיש, או שמא הוליכוהו, כי כבר אין ביכולתו להניע רגליו, או כל אבר אחר. וכך נחתם הסיפור, שבתחילה חשבתי שלא ישפיע עלי, אך מהר מאוד הבנתי כמה כמה כמה אני קשור אליו הייתי קשור. היה לי חבר, היה ה-י-ה.