ב"ה
לו הייתי מדבר
ודאי הייתה הרוח הופכת בי
סופות של חול.
לו הייתי נהר
ודאי הייתה הרוח מטה בי
קיצפון רועש.
לו הייתי אוקיינוס
ודאי הייתה הרוח חוללת בי
גלים לרום.
אך אדם אני
והרוח לא נשאר לה אלא
לייבש את הדמעות.
מהמם... ממש אהבתי ...
ממש ריגש אותי וגרם לי להזדהות...
נורא יפה...
אני יזכור את זה ועוד יחזור...
בהצלחה עד לפעם הבאה.
בת מלך...(תרתי משמע ולא מבחינת מלכות...)
:)
[ליצירה]
וואו...
מהמם... ממש אהבתי ...
ממש ריגש אותי וגרם לי להזדהות...
נורא יפה...
אני יזכור את זה ועוד יחזור...
בהצלחה עד לפעם הבאה.
בת מלך...(תרתי משמע ולא מבחינת מלכות...)
:)
[ליצירה]
יופי לך.
ואני כותב רק שירים עצובים. אני לוקח דפים שלמים וממלא אותם במילים של מוות, אני לוקח אותיות והופך אותם לדם. אני נובר בתוכי ומשכשך בביצות של דיכאון עד שאני מקיא הכל בבת אחת. ואני בוכה על דפים עד שהם נהיים רטובים וכל מה שכתבתי נמחק.
יש לך בעיה עם זה?
ואני אמשיך לכתוב דכאון עד שאני אמות, וזה לא יהיה עוד הרבה זמן. אולי בכלל עוד איזה כמה חודשים העולם יישרף וכולנו נתאדה כמו מים, אבל למה להיות פסימיים? בואו נקווה שהוא יישרף בימים הקרובים.
[ליצירה]
יאפ'צי
רגע רגע, מה זה פרץ רגשי הנחיתות הזה:
"ולי אין טלית
ואין לי מה שיחצוץ"
האם אני שומע פה נימת טרוניה כל שהיא?
בתור בן, מזוית ראיה אובייקטיבית, לטלית אין שום אפקט של חציצה ביני לפגמי העולם הזה, הכל תלוי בכוונה, לא בטלית.
מה שכן, אפשר להתכסות בה במוסף, שלא יראו את הדמעות.
ולגבי השיר עצמו, אל לי להצטרף אל כרוניקה של תגובות ידועות מראש.
[ליצירה]
סליחה על ההקפצה.
למיכל שירה וכל מי שלא יודע:
סיקריקין=קנאים קיצונים שנלחמו ברומאים בזמן בית שני.
[ליצירה]
[ליצירה]
אה כן?
"דואג שלא יפרוץ בנו פרץ", זה מה שאתה מרגיש?
יושב בשמיים ומביט מלמעלה
איננו נגיש ולא מדבר ברורות
עוד מסגד קורא עכשיו לאללה
והוא נותן להם לירות בנו צרורות
בורא עולם, יקום ואף מעבר
אני כועס עליו בערך כל שניה
כולם מתים פה. תינוק אישה וגבר
ועוד נשק הם מקבלים באוניה
יש לי חלק לעולם הבא
ואני לא כופר, הבן
אני אוהב אותו כמו אבא
וכועס עליו כמו בן.
תגובות