בס"ד י"א שבט, שלישי, עשר דקות לפני שבע בערב לא ציפיתי למצוא כאן הודעת פיצוי ממסדית בין כל הנרות, הפרחים, המודעות והשברים, אבל היא כאן, כחולה, וקופלה ע"י בן עוולה. מישהי עוברת, ומביטה בארון החשמל שהמוות זורם בו במבט מפוחד, מתכנס. מקום שהיה בו פיגוע. לא ברור לי כל-כך איפה היה בדיוק, אין ריח של מוות באוויר. ירושלים מסוגלת לבלוע את המוות לתוכה. אני גם לא יודע איפה קפה מומנט, והלל, וגם לא באיזו דרך בדיוק אחזור לתחנה המרכזית, רק יודע שבמקום הזה, בו נפרמו הגופות לחתיכות מסלידות, עלו מעלה נשמות טהורות. אנשים חוצים את הכביש. מכוניות באות משלושה כיוונים. שקט שגרתי. חמישה ימים עברו. מי יודע כמה עברו מכל פיגוע שהיה. והפיגוע איננו תופס שום מקום במרחב, רק ארון זיכרון עם זרים זרים של האיחוד האירופי ודגל צרפת. וזה טוב שנדחק, שנשבר, שנשגר. גם אני עוד מעט אחזור לשגרה בצעדה ארוכה, אקח את חפצי ואסע צפונה. גם הזרים יתפוגגו או יילקחו משם. על מודעות האבל תעלנה אחרות. אין אפליות במוות. שברי האבנים הלא נהירים יספגו לתוכם את החומר המגריד המצוי על ארונו החשמל, וכשיוחזרו אל השדה שממנו באו, כשממעל ציוץ הציפורים, מגען הדוקר רק יזכיר. הזמן דוחק בי, לא מניח לי להישאר, להינתן, לחדול מלהתקיים. אפילו לבכות הוא לא נותן. רק לגעת, ולו לכמה רגעים בודדים (עשר דקות, למען הדיוק), בכאב שהולך וקטן.