אל השמש. אל השמש. ישר אליה. שכנעתי את עצמי שעליי להסתכל על השמש, להישיר מבט אל תוך אגמי הזהב העצומים שסביבה, ואליה. ככה, ישר בעיניים. בלי לפחד. כל כך חשוך מסביב. ומעלינו יש כל כך הרבה אור. אנחנו רק צריכים להסתכל עליו. ככה, ישר בעיניים. ברגע שלומדים את הטכניקה זה כבר לא צריך להיות כל כך מסובך. בעצם, אין פה אפילו טכניקה. רק משחקי פסיכולוגיה. ואני, שכבר יודעת איך זה עובד, אצליח. להסתכל לה ישר בעיניים... אני יודעת, יודעת. בטוחה. זה הפתרון. מאיפה אני יודעת? אל תשאלו. אולי זה החוש הנבואי שלי, החלק אלוה שלי שמרגיש את זה. אני פשוט יודעת שזה מה שיסדר הכל. ככה, כמו בכל דבר. פשוט להישיר מבט אל האור העצום. למה תמיד לברוח? נותנים לי את כל הטוב. אני רק צריכה לפקוח עיניים, ולהישיר מבט. ככה. אליה. ישר... לא למצמץ... ********************* הם אומרים שאני עקשנית. שהחלטתי לעשות משהו- ואעשה אותו. מה, העזתי??? הישרתי מבט? אז איפה אני? למה כלום לא הלך לפי התכנון? משהו פה השתבש. והכל כל כך מעורפל... לא מאיר כמו שהיה צריך להיות. יש אולי מין הילה קטנה, מין נגה מוזר שכזה... מדגדג בתוך הבטן... תחושה חדשה. מה, הצלחתי?? הישרתי מבט? הם אומרים שזה לא ייתכן, כי עין- אנוש לא מסוגלת להישיר מבט אל השמש במשך דקות, עד עילפון. אבל אני יודעת שעשיתי את זה. וגם להם אין ברירה אלא להודות בכך. הנגה כבר עבר, ואני מרגישה כאילו צנחתי לעומקים חדשים של חושך... לא מסוגלת לראות אפילו שביב אור... לא ידעתי שהחושך מסוגל להגיע לכאלה עומקים. וזה עוד אחרי שהישרתי מבט לאור האדיר... חושך. כלום, ריק. חושך. כנראה זה הגיע לי, על שהעזתי לעשות את מה שהוכח מדעית כבלתי אפשרי. נגזר עליי לבלות את שארית ימיי בחושך הזה. כל כך מואר מסביבכם. גם מסביבי, אבל משהו בתפיסה שלי את האור נעלם ללא שוב. תישירו מבט. תעיזו. תסתכלו לה ישר בעיניים, לקרן השמש המדהימה שמפזזת לה במרחק מטר מכם. כן, זה קשה. אבל זה משתלם. אני יודעת, יודעת. בטוחה. זה הפתרון. מאיפה אני יודעת? אל תשאלו. אולי זה החוש הנבואי שלי, החלק אלוה שלי שמרגיש את זה. אולי פשוט מנסיון.