פרשית. בהנמיכו את המעוף היה הנשר יכול לראות שזו בחורה תמירה חטובת גוף, שערה הבלונדיני קיפץ על כתפיה בקצב הליכת הסוס,השיער קפץ ונחת על חולצת טבעות עדינה, נוצצת בשמש צהריים. על ירכה הייתה חרב פרשים קלה עם ידית בעלת מגיני אצבעות מוזהבת. חרב כזאת מקבלים על הצטיינות בלימודי קורס קטילת ערפדים. שמה של הבחורה היה בתיה מעיר סאן. היא כבר מזמן שמה לב לעקבות רגליים יחפות שהופיעו במקומות בהם היה קצת אבק על אבני הלבה, העקבות היו טריות-לפי מה שלמדה בשעורי גששות. אחרי שעה קלה כבר ראתה את בעל הרגליים היחפות צועד לו במרחק. זה היה עלם כבן עשרים לבוש בגד עפור חום של קוינוביטים ועל גבו היה מתלה לאשפת חצים. על כתפיו הוא נשא מחוצץ צליפה ארוך. לפתע הוא עצר, הרים את המחוצץ ושיחרר אל השמיים חץ בודד. הנשר נפל על האבנים השחורות לידו. *** הוא ראה את בתיה עת הכניס את הנשר אל תיקו."אל מזה באת נערה יפת תואר? רצונך לחלוק איתי את צלי הנשרים לארוחת צהריים?" הוא שאל. "תמיד הגברים בוחרים דרכים משונות להתחיל אתי!"-חשבה בתיה. "שמי הוא בתיה ואני בדרכי לסיים את עבודת הגמר של קורס לקטילת דרקונים" היא אמרה, מעוניינת לראות את הרושם שיצרו דבריה. התגובה הייתה קצרה. "זהירות!" הוא אמר והצביע השמיימה. "תפרסי גלימת הסוואה!" בתיה ירדה מהסוס והספיקה לפרוס את הגלימה מעל עצמה בדיוק בזמן. צל ענק חלף בשריקה מעל שדה הלבה. לשניה הוא הסתיר את השמש והמשיך במהירות מטורפת קדימה. "איזה נעק הנבלה!" אמר האיש כשהוא מסיר מעל ראשו את הגלימה החומה-עפורה שלו. "זהו הדראגונוסטרופ- אחד מהדרקונים הגדולים ביותר והרצחניים ביותר"- פסקה בתיה "ואני הולכת להרוג אותו". גבותיו השרופות של האיש זינקו במעלה מצחו "את?!" הוא היה בהלם. "כן, אם אצליח" ענתה בתיה בצניעות. -"ולמה את רוצה להרוג אותו?" -"כדי להוכיח שגם האשה יכולה להיות הקוטלת " האיש שתק והסתכל עליה. רוח קלה תלתלה את קצוות שערו שיצאו ממתחת הסרט שלבש על ראשו. "אגב ,לא אמרת לי מי אתה ולאן אתה הולך?" -"למען האמת, אני גם הולך כדי לנסות להרוג את הדרקון הזה" -"מה אתה קוטל? איפה למדת?" -"לא למדתי בשום מקום, ואני בכלל לא יודע לקרא" -"אז איך אתה מתכוון להרוג אותו, עם המחוצץ? הוא לא יחדור אפילו את לעור שלו!" -"אני יודע, אבל אני תמיד איכשהו הורג אותם כי אני פשוט לא סובל אותם. כל חיי אני נודד בין הארצות והורג דרקונים" "הוא הרבה פחות חתיך ממה שחשבתי, למרות שהוא בכל זאת קצת חמוד" חשבה בתיה "אני חושבת ששמעתי עליך, אתה בארטולומאוס הקוטל?" -"כן, זהו שמי" אמר האיש," ותסלחי לי שאני אומר לך את זה, אבל אני למען האמת חושב שלא כדי לך להתעסק עם הדרקון-הוא פשוט יאכל אותך". "אנסה להוכיח כי אתה טועה!" אמרה בתיה. "נראה מה תאמר אחרי שאציג לפניך את הראש החתוך"- אמרה בליבה. "כל הגברים כולם אותו דבר - האשה היא יצור חלש וחסר ערך בעיניהם".בחושבה כך עלתה על הסוס. -"רגע! את כבר נוסעת? לא תרצי לסעוד עמי את הנשר?" -"מצטערת! נשרים צלוייים-זה משמין. באיי!" בתיה דרבנה את סוסה וכעבור שניות כבר נעלמה מן העין. *** ברטולאמאו הלך לבדו וחשב. "המחוצץ כמובן לא יחדור, גם החרב-אולי אם לתת דקירה חזקה באיזור הגחון, אבל עד שאתקרב אל הגחון הוא כבר ישרוף אותי בלהבות שלו" הוא עצר וגירד נשיכת פרעוש שעל רגלו. "איך לתפוס אותו במקום שהוא לא יוכל לזוז לא עם הראש ולא עם הציפורניים ויהיה אפשר להגיע אל הבטן שלו?" הרחק מעל ראשי הרים שסביבו נשא את ראשו אל העננים הר וולקני שחור. שם וודאי אמורה להיות המערה של הדרקון. המרחק היה עדיין רב אבל כבר עכשיו הבחין ברטולומאו במה שנדמה לו ככתם של שחור עמוק על ההר."רגע! מה עם המעורה שלו? אולי זה המקום! הם אוהבים מערות צרות." באותו רגע הוא שמע רחש קל. בצלע ההר שלידו הלך היו המון חורים ופתחי מערות. בארטו זינק אל פתח אחד וכעבור רגע תפס בידיו יצור קטן שעיר שבעט ונשך."הרגע שדון מחילות!לא אעשה לך כל רע, אפילו אשחרר אותך אם תאמר לי: האם יש מחילה שמוליכה אל מערת מגורים של דרקון? ". היצור הפסיק להשתולל והסתכל עליו בעיניים צהובות מרושעות. "אכן, יש מחילה כזאת, אך אגלה לך איפה היא רק תמורת שכר מסויים" אמר השדון. -"ובכן מה הוא השכר?" "אגלה לך רק אם תספר לי סיפור, כי אוהב סיפורים אנכי" ברטולומאו צחק -זה כלל לא השכר שהוא חשב שהשדון ידרוש. אך עד מהרה הצחוק פסק מפיו."הלואי שהייתי יודע לקרוא-אז וודאי הייתי מכיר הרבה אגדות"-הוא חשב. הוא התיישב על האבן, מנסה להזכר במשהו ואז ראה שבסמוך ישנה ערימת עצמות ישנות של מישהו שנאכל על ידי דרקון. בתוך הערימה הייתה חרב חלודה ענקית. וודאי היה זה אביר. אולי נסיך. רגע... נסיך! "יש לי סיפור בשבילך, שדון! אז ככה: פעם היה נסיך, והמכשפה הפכה אותו למפלצת נוראה. הוא יוכל לשוב להיות כשהיה רק אם שהוא יקבל נשיקה ממישהי... השדון סיפר לו שיש הרבה מחילות המוליכות אל מעורת הדרקון. הוא אף הראה לו פתחה של אחת מהן. זה היה חור שועלים נטוש, ומשם נשקף נוף מרהיב ביופיו. גם פתח מערת הדרוקן היה נראה משם היטב. ברטולומאו הזדחל עד סוף המחילה וראה שהיא מתחברת אל מערת הדרקון במקום צר יחסית. מעכשיו העניין היה פשוט: נשאר רק לחכות שהדרקון יגיע אל מעורתו ויסתדר שם בנוח,אז יש לזחול בתוך המחילה ,להגיע אל הפתח שלה שיוצא אל מעורת הדרקון ולדקור אותו מתוך המחילה. הדרקון לא יוכל להתנגד שכן המקום צר בשבילו. לכן ברטולומאו נשאר פתח מערת שועלים, צופה בשקיעה שבאופק. *** הכל התפתח כלל לא איך שציפה ברטולומאו הקוטל. אמנם הדרקון הגיע ונחת ליד המערה לעת ערב, אך מה שנשא בין טפריו גרם ללבו של ברטולומאו לקפוא. לא היה שום ספק-ברגע מסויים קרני השמש האחורנים הזהיבו על חולצת טבעות, ועד אוזניו הגיעה צרחה נשית. זו הייתה פעם ראשונה בחייו שהוא איבד את שיקול דעתו בקרב עם דרקון. בארטולומאו יצא מהמחילה והחל לרוץ במורד אל עבר המפלצת הנוראה. נגדו עפו ענני אבק ואבנים קטנות שהתרוממו במשב כנפי הדראגונוסטרופ. הוא לא חשב על כלום, רק על פה ענק מלא שיניים שהתקרב אל גוף קטן, לחוץ בזרוע הדרקון.אבל הכל היה אבוד, אין שום דרך לעצור את זה. לפתע הרהור מוזר חלף במוחו. "נשיקה! תני לו נשיקה!" הוא צעק. בתיה שמעה את הצעקה . במאמץ נואש אחרון, לפני שעצמותיה מתרסקים תחת מחץ הטפרים הצליחה בתיה להוציא את ראשה אל מול הלסת בעלת שיניים נוראיות. היא הרגישה מגע של עור כשכשים על שפתיה ופתאום הכל נעטף בן רגע בענן עשן שחור והציפורניים הרפו בבת אחת. ... יחזור כמו שהיה ברגע שיקבל נשיקה... *** ואלה שמות מקבלי תואר קוטל הדרקונים של שנת קקאפק"א למניין מלכישוע ירומת בן סנבלט ז'וז'ו איש דורמסקית צופר הפלאפלי בתיה מסאן-דייל אוכמתן החד עיני כל אלו סיימו בהצלחה את לימודיהם. אנו מאחלים להם בהצלחה בחיים האישיים ובצייד. על החתום...