הרב ברוך מלמד בתלמוד תורה את הילדים הקטנים. "והוא ירד לתוך הבור והיכה את הנמר בתוך הבור ביום שלג". טוב ילדים! יהוידע הכוהן היה אדם צדיק. כמו כל הגיבורים של דוד המלך עליו השלום. הילדים יושבים לפניו בשורות,מקשיבים לדבריו היוצאים מפיו. כיתה של תלמוד תורה נמצאת בבניין ישן. חומשים ישנים בארונות לאורך הקירות. מעבר לחלונות בקיר עבה, נוסעות להם מכוניות ומתנהלים חיים. הרב ברוך מהלך לו מצד לצד -אדם כבן 50 קולו ערב וזקנו מגודל. "מה זאת אומרת הכה את הנמר ביום שלג?" הוא שואל. *** אדם אחד מסכן ועלוב שכב לו על השלג וכאלה דברים לחש: "אלוקים סבאוף יושב הקרובים אנא! הצליני נא מן המוות הזה, כי רק אתה יכול! נכון, לא שמרתי מצוותך, בכלל שכחתי ממך, אבל אני נשבע שאם אצא מזה חי ועבדתי אותך כל הימים". ובאמת הייתה סיבה טובה לתפילתו, שכן באותו רגע שתי עצי לבנה נעקרו וקפצו בקלילות לאויר מעורבבים בענני שלג ועשן שחור. והאיש כבר לא שמע שום דבר, רק בהה ברגבי השלג ואדמה הנופלים מן השמיים, ברובה אוטמתי בעל דיסק ריק השוכב על ידו, בגופה השרועה עשרות מטרים לפניו שלידה הזדקרה ידית של חבילת רימונים. ובמרחק כמה מאות מטרים שאג באופן זועם טיגריס ענקי, צלבים שחורים על צדדיו, רומס בדרכו אשוחים צעירים, צולל אל תוך הבורות ומצביע אל השמיים בתותחו בעלותו מהם. זרנוקי שלג משפריצים מתוך זחליו. הנה עצר והפליט הבזק מהתותח. "תחונק-ק-ק-ק" שרק מעל ראשו של האיש ואז שוב קרסו תחתם ברעם כמה עצים בגבעה משמאלו. ההתקפצויות שלג ואש המשיכו פה ושם, סורקים את חורשת עצי הלבנה . עלוב ומסכן היה האיש ובודד מאד, ושמו היה טוראי איאוסיף קצמן. *** "מה, יהוידע הכוהן הוא מוז'יק מגודל שהתנ"ך יספר לנו על כוחו וגבורתו? הרי לא חסר גם היום מוז'יקים בריונים המסוגלים להרוג כל דבר!" הילדים ישבו דומם חושבים על השאלה. באמת שאלה טובה. למרות שדי קשה לדמיין מוז'יק מגודל יורד לו להנאתו לתוך הבור בו משתולל נמר זועם, אך עוד יותר קשה לדמיין את יהוידע-לבוש בגדי כוהן גדול מפוארים קופץ לבור ומתחיל להרביץ לנמר עם כף הכתורת על ראשו. בהחלט יש פה שאלה. *** הוא קם והתחיל לזחול לכיון הגופה עם ידית הרימונים. זוחל לקראת הטנק הרועם המתקרב. הנה איבן וואסילייב שנתפר עם הצרור, שוכב לו מקופל על שלג אדום. אך את הרימונים לא עזב-הם בחיקו. תן לי את הרימונים -איבן! תן לי חבר, אתה לא צריך אותם! מהגופה ממשיך טוראי איאוסיף לזחול בשלג. המנוע שותק, עצרו כדי לירות פגז. הנה הפגז. לא פגעו. איאוסיף הגיע בזחילה והתגלגל לתוך מכתש מושלג. בור ישן שנוצר מפגיעת פגז ארטילריה גדול, כולו מכוסה שלג. רעם המנוע הלך והתקרב. איאוסיף הביט בחבילת רימונים שבידו. ארבע של מגננה קשורים סביב לאחד של תקיפה -לו ידית ארוכה. הנה הטבעת. נו, טיגרוס! איפה אתה? באותה השניה בטן ברזל ענקית עברה ברעש מעל הבור והסתירה את השמיים. *** "הו, כמובן שלא מדובר כאן על מעשה גבורה פיזי! אלא כמו שהמפרשים כותבים- יהודידע הכוהן למד סוגיא קשה ביום שלג. למרות שהיה נורא קר, אצבעותיו אולי כפאו ונדבקו אל כריכת התלמוד-לא התעצל יהוידע והמשיך ללמוד עד שלמד את כל הסוגיא. במבטו הקיף הרב ברוך את התלמידים, חלקם הנהנו בסיפוק - הנה באה השאלה על יהוידע אל תירוצה המיישב את הדעת. כמובן שאף אחד לא התעסק עם נמר זועם. לפחות לא יהוידע הכוהן מגיבוריו של דוד. *** ארנסט שליפנהאואר, מפקד 234A מדבייזית הפנצרים ה31- קפץ מתוך פתח הצריח בעננת עשן והתחיל להתגלגל על השלג בנסותו לכבות את מכנסיו הבוערים. חוץ ממנו אף אחד לא קפץ מתוך הטיגריס הבוער. "מאנייק הרוסי הזה. מאנייק!" צעק ארנסט. ובכלל לא צדק. מי שהתפוצץ מתחת לבטן הטנק לא היה רוסי אלא יהודי בשם איאוסיף קצמן מעיר זיטומיר.