*** זה להתעורר בשלוש לפנות בוקר, כשהציפורים לא שרות, והשמש לא זורחת, וכל האנשים ישנים. וזה רק אתה והחושך. ודממה (וגם כמה פיצולים שלך, אם יש). ואתה יושב עם הכוס מים, ומסתכל על השמים. שחור. גם בחוץ, גם בפנים. זה לשבת על שפת הים, דווקא בלילה, בחושך. שאין את כל הזוגות האלה, או כל הילדים הקטנים שמחייכים את החיוכים הזוהרים שלהם. וזה רק אתה, והים הגדול, השחור. ואז, אתה יכול להתמכר בלב שלם, לתחושה הזאת של הדיכאון. לשממה שפורחת בלב. בפנים. זה לשבת על המיטה, להתכסות בשמיכה לא מח(ו)ממת, ולהביט בגשם שתמיד ידע לבטא את הרגשות שלך, יותר טוב ממך. לדמיין שעם כל טיפה שנופלת על הקרקע, יורדת דמעה מהלב. ולדעת, שזה סתם. ששום דבר, לא ישטוף את הדמעות. גם לא הגשם.