היא הביטה בחול, נזכרת ב"חולות הנודדים" עליהם למדה בשיעור גיאוגרפיה לפני כמה שנים. היא חזרה על צמד המילים בשקט וחייכה לעצמה חיוך תוהה שכזה. לפתע, גם היא רצתה לנדוד, בלי מחויבות למקום קבוע, קובע. השמים מעליה נצבעו בצבעים כהים יותר ויותר והיא פרשה זאת כסימן לחזור הביתה. היא הניעה את אגודלה באיטיות על גבי החול הכמעט לבן, ואחר קמה, מתנערת מהחול שדבק בחצאיתה, ופנתה אל עבר תחנת האוטובוס הקרובה. הקור המקפיא ששרר באוטובוס כמצופה מאוטובוס בליל קיץ, שימח אותה על כך שלא נכנעה לכל ה"מסביב" ולבשה חולצה ארוכה. היא נהגה ללכת לים פעם בשבוע. מנה שבועית שכזו. בד"כ הלוך הלכה ברגל, ובכך פטרה עצמה, מההליכה השבועית שהמורה שלה לספורט מתעקשת שתבצע כי "הליכה שבועית זה לא לרק לדיאטה את יודעת" ובחזור- אוטובוס. ממילא לא יכלה לחזור בשעה מאוחרת שכזו, מרחק הליכה שכזה. היא אהבה את הים, את תנועותיו השקטות, הבלתי פוסקות. "תמיד בתנועה" חשבה באחת הפעמים הראשונות שהלכה אליו. אחד שתמיד יהיה שם, כדי לאגור עוד דמעות ולהעבירם הלאה, למקומות רחוקים יותר. היא אהבה לראות את השמים מחליפים את גווניהם מול עיניה, מן מערבולת צבעים משתקת. בשני מקומות מצאה את המערבולות הזאת, בים ובירושלים. בכותל. מן סוג כזה של ניגוד. היא זוכרת,אז, בשבועות, כשהלכה ביחד עםב אחיה והוריה, בחמש לפנות בוקר לכותל. היה משהו מיוחד בשעות אלו. כשהעולם כ"כ נקי, וטהור. ואז, כשהכותל נגלה מול עיניה, לא בכניסה הצדדית, מול עיניה ממש, וקהל האנשים מצטופפים. וחזן. והשמיים החליפו את צבעיהם לאט לאט, והקור שצבע את ידיה בצבע כחלחל שכזה. והיא, מנסה לשמוע משהו מבעד למחיצה המפרידה, להיות איתם, ולבסוף נכנעת, מתפללת בקצב שלה. בקצב שלה. מורתה לפסנתר, שתמיד ניגשה לפסנתר בחרדת קודש, טענה שעליה לתת לפסנתר, לתווים, למנגינה את הקצב שלה. והיא ניגנה וניגנה, ובינתיים מורתה הנידה את ראשה מצד לצד, והראתה לה מהו הקצב שלה. היא התחילה לנגן מגיל חמש. המורה שלה אומרת שהיא למעשה כישרון שעדיין לא גילה את עצמו. ושאם תעמיק אל "נבכי אישיותך, תגלי שבתוך תוכך, פנימיותך שואפת לנגינה, לפסנתר. הסתכלי בפנים, גלי עצמך, מצאי את האני הפנימי שלך, ואז, תביני" תביני. כמה פעמים ניסתה להבין את העולם הזה, את האנשים הסובבים אותה. את עצמה. לא הבינה את הצער שנצמד לאדם, ולא עוזבו עד אשר ישיג מבוקשו. לא הבינה את דרכי החיים, את המורה לפיזיקה ואת הדג שלה ששותק כל הזמן. היו ימים בהם ניסתה לחקות אותו. ישבה שעות מולו, מתבוננת בו, נותנת לו את האוכל שלו, כדור אחד ליום. או שניים, היא כבר לא זוכרת כמה המוכר בחנות אמר. והדג שלה נתן לכדור החום עגלגל להיקלט כמה שניות במים ורק אז אכל. "חכם הדג שלך" אמרה לה פעם חברה שהגיעה, "קודם בודק שזה לא מתפוצץ, ורק אז בולע." והיא הינהנה בחיוך, והוסיפה ש"סייג לחכמה שתיקה". "סייג לחכמה שתיקה" איפה זה היה? שיעור משנה של כיתה ז'? אולי אפילו ח'? מסכת אבות? אולי מסכת שבת? מצד שני זה לא קשור למסכת שבת. טוב, אז שיהיה מסכת אבות. בעצם, כן! דיפדוף מהיר במחברת, ו" פרקי אבות פרק ג' , י"ז. טוב, אז כנראה כן נשאר משהו בפנים. כמה דיפדופים אחורה לפרק א', ו "אמור מעט עשה הרבה". אז אולי...כן. עשיה. היא צריכה לעשות. זה הדבר שהיה חסר לה. כעת, משמצאה אותו, תוכל לחזור לים, ולעשות, לכתוב.