זה קרה איזה אחר צהריים רגיל אחד בחופש הגדול. בחוץ היה חם. היא הלכה ברחוב וחשבה על כל מה שעבר עליה בתקופה האחרונה, בחודשים האחרונים. זה היה המסלול הרגיל שלה, היא עשתה אותו כל יום מאז שזה קרה. היא כבר התחילה להתקרב לבית שלה, היא יכלה לראות את הבניין הגבוה והישן בו היא גרה כבר יותר מ-10 שנים, עוד רחוב אחד והיא שם. בסך הכל רחוב אחד, אבל בכל זאת היא הרגישה לא בנוח. זה היה הרחוב האחרון לפני השכונה שלה, ואת הדרך בין הרחובות היא שנאה. יותר ממה שהיא שנאה, היא פחדה ממנה. כל מה שיש שם זה הרבה קוצים מצד אחד, קיר של סלע מצד שני, ובאמצע כביש. מה שלא היה שם זה תאורה. בתור ילדה, היא תמיד דמיינה שיש איזה בועת הגנה מעל הרחוב שלה, וכשהיא הייתה עושה את הדרך הזאת בערב, היא תמיד הלכה מהר יותר. היא השתדלה להיכנס כמה שיותר מהר ל"בועה" שלה, לעולם המוכר והמוגן שלה. אבל היא כבר בת 15, והשעה ארבע וחצי, אז למה היא כל כך לא רגועה? מרחוק היא ראתה שלוש דמויות מוכרות יושבות בתחנת האוטובוס ומדברות (יותר נכון צועקות). שלושתן היו מהשכבה שלה, ואת שלושתן היא לא סבלה. וזה עוד במילה עדינה. הן היו חצי חברות, חצי אויבות, תלוי במצב הרוח. היא ידעה שגם הן שונאות אותה. יותר נכון, מתנשאות מעליה. הן היו בערך האחרונות שהיא רצתה לפגוש, היא לא הייתה במצב לריב עם אף אחד, גם אם זה בסך הכל החלפת הערות ציניות עם חבורה של פרחות טיפוסיות. תראו, זה לא שהיא לא התנשאה מעליהן, ממש לא. גם להחליף איתן עקיצות לא הפריע לה בדרך כלל, להיפך, לפעמים היא אפילו ממש נהנתה מזה. בשבילה זה היה כמו ספורט, תמיד הייתה לה לשון חדה, וזאת הייתה עוד דרך להתאמן. אבל בדרך כלל זה לא אז, והיא עברה הרבה שינויים בתקופה האחרונה. הצד החלש שלה, אותה ילדה קטנה שהתרגלה לספוג ולשתוק, ושנעלמה בשלוש השנים האחרונות, התחילה לצוץ שוב. הלב שלה רעד כשהיא המשיכה להתקדם, הגב שלה התכופף, והיא התכווצה, אבל היא ידעה שאין לה ברירה, היא חייבת להמשיך ללכת. והיא המשיכה, והיא פגשה אותן, וכל מה שהיא ציפתה שיקרה באמת קרה. היא שוב הייתה אותה ילדה בת 8 שפחדה מהצל של עצמה. הן ישבו והיא עמדה מעליהן, אבל היא הרגישה כאילו הן מקיפות אותה. בהתחלה היא ניסתה לענות להן, אבל היא פשוט לא הצליחה, משהו בפנים עצר אותה. כל מה שנשאר לה לעשות זה להוריד את הראש ולחכות שזה יגמר. היא עמדה שם ככה שתי דקות, אולי פחות, אולי יותר, היא לא שמה לב. היא כבר אפילו לא שמעה מה הן אומרות לה, האוזניים שלה כאילו נאטמו, והמחשבות שלה הפליגו למקום אחר. היא הפנתה את המבט שלה, וראתה אותו. היא פגשה אותו רק פעם אחת, לפני 3 חודשים, וגם אז היא לא בדיוק זכרה איך הוא נראה, אבל את הפגישה עצמה היא בחיים לא תשכח. הוא הסתכל לה בעיניים כל כך עמוק שהיא השתתקה, היא הייתה בטוחה שזה הוא. הוא שאל: "את זוכרת אותי?", וכל מה שהיא הצליחה לעשות זה להנהן קצת בראש. שוב, בדיוק כמו אז, היא לא יכלה לענות, היא הייתה מפוחדת מדי. היא נזכרה במה שהיא הבטיחה לעצמה, שהיא לא תשתוק, שאם זה יקרה עוד פעם, היא תגיב, והנה הרגע מגיע, והכל חוזר על עצמו. הקולות בראש שלה צעקו: "תעני לו, תעני, תגידי משהו, תעשי משהו", אבל כל המילים נעלמו לה, וכל מה שהיא יכלה לחשוב עליו זה היום ההוא. היא רצתה לצרוח, אבל לא הצליחה להוציא הגה. היא הייתה בהלם, היא לא יכלה להאמין שזה שוב קורה לה. הקשר בין המחשבות שלה לפה שלה התנתק. כבר היו לה פלאשבקים קשים, אבל זה היה הקשה מכולם. היא הסתכלה עליו, נזכרה במה שהוא עשה לה, בגיהנום שהיא עברה בגללו. לאט לאט, הכעס התחיל להתגבר על הפחד. כל הגוף שלה רעד, והקול שלה היה חנוק מדמעות, היא ידעה את זה, אבל היא לא הייתה מסוגלת לעצור. היא פתחה את הפה והתחילה לדבר, היו כל כך הרבה דברים שהיא רצתה להגיד לו, אבל מרוב לחץ היא לא הצליחה לארגן את המחשבות שלה, וכל מה שהיא הצליחה להגיד זה כמה מילים בלי סדר הגיוני בקול דק כל כך שאף אחד לא הצליח להבין מה היא אומרת. לפני שהיא שמה לב, הוא שלף אקדח וכיוון אותו לבטן שלה. היא התחננה שהוא לא יעשה את זה, אבל לא היה לו אכפת, אף פעם לא הזיז לא כשהיא התחננה. היא תפסה את אחת הבנות שעמדו לידה, ושבינתיים צחקו, ומשכה אותה לפניה בדיוק כשהוא לחץ על ההדק. היא הרגישה איך הכדור עובר דרכה, דרך שתיהן, נכנס ויוצא. זאת הייתה תחושה איומה, לא בדיוק כאב, יותר התרוקנות. השנייה, ההיא מהשכבה שלה, נפלה, כנראה מתה, היא עצמה נהדפה אחורה. כל מה שהיא חשבה זה איך היא יכלה להקריב חיים של בן אדם אחר כדי להציל את עצמה, איך היא הייתה מסוגלת לעשות דבר כזה? היא המשיכה לעוף אחורה מההדף יותר ויותר מהר לאורך הכביש במורד הרחוב, יותר ויותר רחוק מהבית שלה, מהרחוב שלה, מהשכונה שלה, מהבועה שלה. היא לא דיממה, אבל בבטן שלה נוצר חור שהלך וגדל. המדרכות לצידי הכביש התמלאו באנשים. היא הרימה את הראש וראתה אוטובוס נוסע לכיוון שלה. היא ניסתה לתמרן את הגוף שלה ולעוף הצידה, אבל משהו כאילו נעל אותה, היא ניסתה לעוף מהר יותר, אבל זה הכל עבר להילוך איטי. המדרכות מסביב היו מלאות לגמרי, כל כך הרבה אנשים, לא היה איפה לעמוד. היא הושיטה יד כדי שמישהו ימשוך אותה, יתפוס אותה. היא בכתה והסתכלה להם בעיניים, והם המשיכו לעמוד, דוממים, קפואים, ונעצו בה מבטים כמו שורות של חיילי שחמט. האוטובוס התקרב יותר ויותר, אבל אף אחד לא עזר לה, אף אחד... בוקר, זמן לקום, שעת אפס. עוד יום חדש, שום דבר לא השתנה. שוב בית ספר, שוב חברים, שוב משפחה, ההצגה חייבת להימשך (איזה קלישאה, הא?). החלום נגמר, מתי יגמר גם הסיוט?