זוכרת ששאלת
אם אני עייפה.
לא ראית
את העיגולים השחורים
מתחת לעיני?
אולי חשבת שבכיתי.
אני עייפה.
לא שכחתי מה אמרת.
אני לא יכולה לישון
בשקט הזה.
יש שיר אחד
והוא הכי לבד בעולם.
[ליצירה]
כיסוי לצורך התגלות
יפה שערפלת ולא סיפרת מה המאורע שהוביל לליל השימורים. ככה אין שום דבר שיסיח את הדעת מהפגישה עם החוויה כשהיא לעצמה, ומאפשרת הזדהות גדולה יותר.
ממש יפה.
[ליצירה]
כוכב,
תרשה לי לחלוק עליך?
אני אישית כבר נכוויתי כמה פעמים מהעניין הזה של "כבר עשו את הכל ואי אפשר להיות מקוריים" (ואתה מוזמן לקרוא את "סיפורי ילדים" שלי ולראות עד כמה...)
אבל,
מכאן ועד לאמירה ש*באמת* עשו כבר הכל הדרך רחוקה.
אמנם אין הנחתום וכו', אבל אני יכולה לומר על עצמי שיש לי כמה דברים שכתבתי, שמביעים רעיונות שלא נאמרו כאן לפני (ואני מאוד מקווה שאני לא היחידה שמוכנה להעיד עלי את זה... :) ). לא הרבה כאלה, ועל הרבה דברים כבר אמרו לי ש"זה מזכיר לי", אבל יש יצירה אחת או שתיים שאני יכולה להגיד עליה שכל-כולה שלי.
וגם אם קשה למצוא, אם אתה באמת אמיתי עם עצמך, תמיד יש מקום בעולם לעוד משהו שעדיין לא נאמר. אם לא היה מקום כזה, אני לא חושבת שהיה בנו עוד את הצורך הזה ליצור. לא סתם אלוקים ברא אותנו ככה.
(ולמקרה שתהיתם - כבר יש סיפור על עולם בו כל היצירות האפשריות כבר נכתבו, ומה שקורה ליוצרים אחר כך. שלא תגידו שלא הזהרתי).
[ליצירה]
טל,
אני לא חושבת שהוא ניסה לרמוז שאסור לאחרים לפרסם או שהוא רוצה יותר ביקורת.
אני חושבת שהקטע הזה פשוט מבטא את התחושה הזאת של כולנו להרגיש שלמישהו אכפת ממה שאנחנו כותבים פה. שזה לא סתם. שאנחנו לא הולכים לאיבוד בתוך הים הזה של היצירות שבאות והולכות ונגנזות להן עמוק בנבכי האתר, כי יש מי שהמילים שלנו הצליחו לגעת בו לרגע. כי כשזה קורה - זה אומר שבמילים שלנו יש משהו ששייך לכולם, והוא אמת, והוא נצחי.
ככה לפחות אני מבינה את זה.
יום טוב!
(כן, אני יכולה להיות פה לא רק בלילה.)
[ליצירה]
איזה דו-שיח חביב...
מנסה שוב - זה הדבר הראשון שלך שאני קוראת, ולמרות שזה נחמד (ואין לי שום מושג מה ניסית להגיד בזה), אני חושבת שזה יותר מתאים להקרא "פרוזה", ולא "שירה".
תגובות