חלק ג' ואחרון… את אחיי אנוכי מבקש… עבר… עתיד…תקווה… קרימטוריום אני עומד פה לפני כבשני הגיהינום, אש התופת. ודווקא במקום זה, בו נשרפו אחי – בו הועלו באש תקוות, משאלות ורצונות - אני מרגיש את הקור בעוצמתו הרבה ביותר. קור שנובע אולי מדעיכתם של אלפי ומיליוני אורות - של האורות, האש שדלקה בלבבות האנשים שנרצחו פה. אש נשמתם, אש אהבתם ושנאתם, אש אמונתם, אש חייהם.. הקור עוטף אותי ומקהה את חושי ורגשותיי. אך אני מרגיש את אש חייהם של היהודים שנרצחו פה בוערת בנשמתי ונותנת לי כוח. אני מרגיש גאה להיות שייך לעם הזה – עם שעלה משואה לתקומה, שהגיע למדינה והכרה עולמית. אני מרגיש גאה להיות קשור לאנשים האלו – הגיבורים, אלה שעברו את הזוועות, אלו שחייהם נגזלו באכזריות ע"י המרצחים הנאצים. הם נותנים לי השראה בעצם חייהם ומותם!!!!! יהי רצון שאש נשמתם (ונשמותינו) לא תכבה לעולם… {"על דעת עיני שראו את השכול ועמסו זעקות על ליבי השחוח, על דעת רחמי שהורוני למחול, עד באו ימים שאיימו מלסלוח- נדרתי הנדר: לזכור את הכל, לזכור – ודבר לא לשכוח." "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי"…}