בס"ד בעקבות התקרבותו של 10 בטבת (שבו בנוסף לצום על המצור, קבעה הרבנות הראשית את יום הזיכרון לשואה ולגבורה), החלטתי לשים פה כמה מהקטעים שכתבתי בעקבות המסע לפולין. אני רק יכול לקוות שהקטעים יתרמו איכשהו למישהו, ושיעזרו לא לשכוח את האסון הנורא. שואה חלק א' אם באמת הינו מבינים את עוצמת השואה ומה שקרה שם (וזה נכון לגבי כל אירוע עצוב בתולדות עם ישראל, גם לאירועים בימינו, כמו פיגועים) הינו מתמוטטים מצער ובכי בזמן הצפירה או כשהינו חושבים על הנושא. אבל בואו נודה באמת. אנחנו לא בוכים ביום השואה. זה מזל אם אנחנו בכלל מצליחים לחשוב על הנושא דקה שלמה. זה לא שאנחנו לא יודעים לבכות. אנחנו בוכים בלי בעיה כשאנחנו נפצעים, כשכואב לנו, או כשאנחנו רוצים משהו ולא נותנים לנו. אנחנו לא בוכים, כי אנחנו לא מבינים, כי אנחנו לא מסוגלים להזדהות, להבין. החברה שלנו מדחיקה את הבכי, רואה אותו כסימן לחולשה. הגיע הזמן שנלמד לבכות באמת. לבכות מהנפש. הפעם היחידה בחיי שבכיתי באמת, מהנפש, היתה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו כשאיש העדות שלנו סיפר את הסיפור שלו. הבכי בא ממקום עמוק והדמעות פשוט זרמו, לא יכולתי אפילו להסביר למה אני בוכה. אלו לא דמעות של צער לא דמעות של שמחה, לא דמעות של הזדהות ולא של הבנה, הן דמעות של כאב עמוק ולא מובן, דמעות של שואה כאב של חורבן. הן דמעות שצורבות כשהן זולגות מבפנים, אין להם מקור והם אינסופיים, כי גם כשזמן עובר ודמעות מתיבשות, הזיכרון נשאר התמונות לא נמחקות. הן מוטבעות בבשר, מונצחות ביסורים, חרוטות בדם חם, חקוקות בשמות מתים. ודמעות זולגות אל קבר אל אדמה קרה, מתה, ומלאכים בוכים בסתר על מוות, על שנאה, על שואה. . . .