חלק ב' אז איך מנסים אפילו להתחיל ולהתחבר, להבין דבר כל כך נורא ולא נתפס כמו השואה? לא משנה מה נעשה, לעולם לא נבין, לעולם לא נדע באמת איך זה היה. אך אנחנו עדין יכולים לנסות ולהבין בדרכים קטנות… בדרך וההתחברות האישית שלנו… כשהיינו בפולין המדריך שלנו אמר לנו לנסות ולשים לב לפרטים קטנים, לפקוח עיניים.. ביום האחרון שלנו בפולין ביקרנו במחנה ההשמדה מיידאניק (אחד המחנות הכי נוראיים, ומצמרר במיוחד כי חלקים ממנו שרדו עד היום, אפילו האדמה בו מקרינה תחושה של ריקנות ,של מוות..). אבל גם כשנמצאים במחנות האלו קשה לפעמים להתחבר, להאמין, (במיוחד כשנמצאים שם בקיץ והכל פורח וירוק). אחד הביתנים שם מלא בנעליים. פשוט שורות ושורות של נעליים… אלפים… מרגע שנכנסתי לחדר הרגשתי תחושת מחנק… תחושה שהקירות סוגרים עלי… ניסיתי לראות בעיני רוחי, להבין, לקלוט שכל זוג נעליים כזה הוא בעצם בן-אדם.. בן-אדם שחייו נגזלו באכזריות… שחלומותיו ותקוותיו נקטעו באיבם… ניסיתי לדמיין…אך לא הצלחתי… הילכתי בין אלפי הנעליים השחורות והחומות… שבוי בבועת המציאות הורודה שלי.. לא מבין.. ואז… פתאם.. ראיתי בין כל הנעליים השחורות.. נעל אחת אדומה.. נעל בגודל מזערי.. שיכלה להתאים רק לתינוק, לילדה קטנה… ואז… הבועה התנפצה… התחלתי להבין… לכבוד נעל אחת אדומה, בין אלפי נעליים אובדות. לכבוד נפש אחת תועה, שהלכה לאיבוד בין הזוועות. לכבוד פרח שכבר נבל, ולעולם לא ישוב עוד לצמוח לכבוד אדם שיותר מדי סבל, ולעולם לא ישוב עוד לשמוח. לכבוד עצב וכאב, שאין להם גבולות לכבוד גופה שכבר נשרפה, ולעולם לא תשוב עוד להיות. לכבוד נהרות של דם, וחיים שסועים לכבוד תקוות אבודות, וחלומות מנופצים. לכבוד חורבן ושואה, בזאת אני נשבע, שלעולם לא אשכח, ולעולם לא אכנע.. לכבוד מאות אלפי מתים, שכבר לא ימצאו תשובה תעמוד לעד בין הרים של אפר, נעל, אחת, אדומה…