שקט. הכל ריק מסביב. פתאום רעש, דלת נפתחת? ושוב שקט. העיניים שלי עצומות.. פוקחת עיניים. איפה אני? קירות לבנים. חלון. דלת ירוקה. מה זה? איפה הים? ואיפה הוא? אוי, לא, רק לא להזכר בו! היא עצמה את עיניה מהר.. רק לא לחשוב. נרדמה. היא התעוררה למשמע רעש, דלת נסגרה, וכסא נוח שהיה על יד החלון, נגרר במהירות ליד המיטה. היא פקחה את עיניה לגמרי. "שלום לך" אמר ד"ר גוטמן שעה שהביט בה. היא לא שמעה אותו, רק ראתה את שפתיו נעות באופן הכי עדין שראתה מימיה. היא הביטה עכשיו בעיניו. הוא שתק. ניסה למקד את מבטו בה. ניסה להבין, היא לא הגיבה לדבריו. ובכלל, ניסה להרגיע את הלמות ליבו הפרועות, שאיימו לפרוץ מתוך חזהו, שעה שהביטה בו. דמעות עלו בעיניה פתאום, והיא הסיטה מבטה אל החלון. היה קר. גשם החל לרדת בחוץ. אך היא לא הרגישה בכך. עיניו של ד"ר גוטמן היו בדמיונה. עיניים כה רגישות, מתחשבות, והיא לא יכלה לעמוד בכך. יותר מדי זמן עבר מאז הפעם האחרונה שחשה שמשהו מתחשב בה. ההוא, בוודאי לא עשה זאת מעולם. הוא רק גרם לה לחשוב שכן, שעה שבעצם, כל מה שהיה לו אכפת, היה הוא בעצמו. "אני ד"ר גוטמן" שמעה אותו אומר פתאום, "את יכולה להגיד לי מהו שמך?" היה שמץ של תקווה בקולו, או אולי זו דאגה? הוא מצידו, התחיל לחשוש. היא לא שיתפה פעולה. היא לא ענתה ולא אמרה כלום. אולי היא אילמת? מה קרה לה? אולי משהו פגע בה? אגרופו התכווץ כשחשב שמשהו יכל לפגוע בה. הוא חש דחף לא מובן להגן עליה, הוא חש הרבה יותר מעבר למה שחש כלפי כל חולה רגיל שלו. היא לא הגיבה. אוף. חשב. זה לא הוגן. הוא קם, "אני אתן לך לנוח עכשיו, אני אשוב מאוחר יותר" אמר ויצא. היא הביטה אל עבר הדלת הנסגרת וליבה החסיר פעימה. שיבוא כבר המאוחר יותר.. מצדה השני של הדלת לא עמד רופא, כי אם גבר שנשבה. נשבה ביופיה ובנשמתה הקורנת והמיוסרת של האשה ששכבה במיטה שמעבר לה. הוא פנה למשרדו של ד"ר ארליך, הוא הרגיש צורך לדבר עם ידידו המבוגר. כשנכנס לחדר הביט בו הרופא המבוגר. הוא חייך כשראה את הבעת פניו של אופיר גוטמן, מתמחה מבריק ברפואה פנימית, היא ידע שהילד נולד לגדולות. ד"ר ארליך עצמו היה רופא כבר מעל לשלושים וחמש שנה. הוא אהב את המקצוע, והיה מוכשר ומוצלח ביותר בכל הנוגע לו. "כן, במה מדובר?" חייך אליו ד"ר יהורם ארליך, וסמן לו לשבת. ד"ר גוטמן התישב ואנחה נפלטה מחזהו. "זה בקשר לאשה ההיא, חדר.." "שלוש אפס חמש" השלים אותו ד"ר ארליך. "כן, נראה לי שמדובר במקרה מסובך.. היא לא מגיבה, היא לא מדברת. רק בוכה.." "אם היא בכתה, ד"ר גוטמן, זוהי תגובה נפלאה. היא מתקדמת. היא במעקב, יש לתת לה עוד זמן. היא מתחילה להתמודד. זהו מצב של-" "פוסט טראומה" השלים הפעם הרופא הצעיר. "מדויק." אישר ד"ר ארליך. הוא הביט בו מזוית עינו, וחש שמשהו אינו כשורה, ולמרות שידע בדיוק מה הענין, שאל "מה מציק לך, אופיר?" ד"ר גוטמן הביט בו, מבטו היה שבור. "היא.. אני לא יודע. אני לא מבין מה קורה לי, אולי מוטב שאשוב למחלקה." ד"ר גוטמן קם ממקומו בתנועה חדה. "אופיר, חכה רגע." עצר אותו ד"ר ארליך. הוא עצר. "אתה יודע, בדיוק לפני ארבעים שנה נפגשתי לראשונה עם אשתי.. אתה מזכיר לי את תחושותי באותה פגישה, לפי ההתנהגות שלך.." הרופא הצעיר לא זז, רק עמד בגבו אל ד"ר ארליך, והקשיב לו. "פעל תמיד מתוך שיקולים שכליים, מקצועיים, התואמים את שבועת הרופאים שנשבעת. אך עם זאת, האזן תמיד ללבך, היא יודע מה טוב עבורך.." אמר ד"ר ארליך בקולו הנעים, הסמכותי, המבין כמעט הכל.. צלצול טלפון קטע אותם, וד"ר ארליך פטר אותו מעליו במנוד ראש, וחיוך. כששב לחדרה היא היתה ערה. הוא נכנס ונעמד על יד מיטתה. היה שקט בחדר. דבר לא נשמע מלבד הגשם שהתדפק על החלון. מבטה היה מופנה אל החלון. בוהה, לא ברור. "ספיר" אמרה פתאום. וד"ר גוטמן נדרך, הוא הביט בה וליבו הלם במהירות, שוב. "ספיר שטרן, כך קוראים לי" היא סובבה את מבטה אליו, ועכשיו התמקדה בפניו, בעיניו. הוא חש פיק ברכיים. הוא חש, האמת, כמו נער בן 16, בפגישה ראשונה.. הוא התישב על הכסא והביט בה. היה מוכן לספוג כל דבר שתגיד. היא שתקה. לפתע, התחילה לצעוק. "למה? למה הייתי כ"כ טפשה? למה נתתי לו לעשות לי את זה? לנצלן העלוב הזה! במו ידי הרסתי את עצמי! איך אני אשתקם מכזה דבר? איך?" היא פרצה בבכי, והוא רצה לחבק אותה, להרגיע אותה, להרגע בעצמו, היה נרעש מפריצת הדרך הזו, והזעקה שלה היתה כ"כ חדה, כתער ששיסע את ליבו, נפשו.. הוא כבש את רצונו לחבקה, ורק הגיש לה חבילת טישו. היא נרגעה קצת, ואחות נכנסה לחדר. "שלום ספיר" אמרה בחיוך, "משהו חם לשתות?" היא לא חכתה לתשובה ורק הושיטה לה כוס קקאו חם, היטיבה את הכר שלראשה, ויצאה. ספיר נשמה נשימה עמוקה והביטה בו. הוא היה מהופנט אליה. חש את עצמתה. היא היתה מיוחדת, אין ספק. עכשיו היה זה הוא ששתק. לא היה מסוגל לדבר. שיקוליו הרפואיים עמדו במוחו, וסרבו לעשות את מלאכתם. כל מה שהכיר, כל מה שידע, נעלמו עכשיו. הוא רצה לשמוע אותה. וזהו, לא רצה יותר כלום. "אתה שומע אותי בכלל?" שאלה אותו, ונראתה שבורה. עוד טעות, כנראה. הוא לא יהיה זה שיגאל אותה. לא הוא, לא היום, לא אף פעם! מוטב היה לה שמתה. חבל שלא הרגה את עצמה, אותו יום בים. שקרנית! אפילו את לא מאמינה לשקר הזה.. אבל לא היה לא זמן להתקפות האישיות האלו שהתקיפה עצמה, כי ד"ר אופיר גוטמן אזר את שארית כוחותיו ואמר לה: "אולי כדאי שתתחילי מההתחלה. רק כך אני אוכל להבין אותך.." היא הביטה בו, נפעמת מעט, ולא היתה צריכה דבר. היא ידעה עמוק עמוק בתוכה, שהוא באמת רוצה לשמוע. ושלספר לו יהיה הדבר הנכון ביותר. "טוב" אמרה, "אני אתחיל" ובתוך כך נאנחה עמוקות. "זה התחיל לפני שנה- בדיוק כש.." (להמשיך??)