היא רצה. היא לא הפסיקה לרוץ. הלאה והלאה מכאן. כמה שיותר רחוק מהם. ממנו. אוי, רק לא להזכר בו! רק לא לחשוב עליו עכשיו! היא המשיכה לרוץ, "אני לא נושמת בכלל" חשבה לעצמה. לא! הלאה מכאן! לא לחשוב על כלום!שום רגש! אסור להרגיש עכשיו! תרוצי! את הבאת את זה על עצמך! נכון, את יודעת את זה! בכלל לא אכפת לך מעצמך נכון! רק ממנו היה לי אכפת! די, די כבר! דדדדדדדדדדדדדיייייי! מספיק לחשוב, אני לא מרגישה את הרגליים שלי יותר! אין לי אויר, הכל מתחיל להעלם סביבי. צריך לעצור, לנוח, לא!לאאאא! רק לא לחשוב, לא לנוח, לא להרגע. אשה רצה על החוף, לאורך הטיילת, ואנישים מביטים עליה. מה קרה לה, למה היא רצה כאילו משהו דולק בעקבותיה, כאילו בורחת משד, או מאנס. בשעה שלוש לפנות בוקר אסף אמבולנס אשה חסרת הכרה מחוף הים. היא היתה אשה יפה מאד, לבושה שמלת כותנה לבנה, מלוכלכת בבוץ. לא נכרו סימני אלימות או הגנה עצמית, היא היתה שלמה. למה היא רצה על החוף? ממי? לאן פניה מועדות? למחרת בבוקר, בשעה שמונה וחצי, נשמעה קריאה בכרוז של בית החולים המרכזי שבעיר: "ד"ר גוטמן, לחדר שלוש אפס חמש" רופא נאה וצעיר שמע את הקריאה וסב על עקיביו לכיוון החדר המבוקש. כשנכנס אליו חייך. הוא סימפט את ד"ר ארליך הזקן. הם היו ידידים טובים. אך כשזז הרופא המבוגר, ופני אשה יפיפיה נגלו אל ד"ר גוטמן, נעלם החיוך מפניו. הוא הביט בה בשקט. ולא שמע דבר סביבו. לא את מכונת החמצן, לא את מודד הדופק. העולם כולו היה ראשה העדין נתון על הכר, ושערה הארוך, הגולש ממנה. ד"ר ארליך הביט בו וידע שאכן צדק בתחושתו. הם היו שייכים זה לזו. (להמשיך?)