עד יום אבוא אליך לו אך ידעתי, בן, הייתי מתיישב מולך ביום שבו נולדת, ומסתכל בך ומתבונן, ולא גורע מבטי משתי עיניך החודרות, שכה מעט ראו. לו אך ידעתי, בן, הייתי מסתחרר איתך במעגלי האושר, ומבקש ממך, ומתחנן, ולא מרפה אחיזתי משתי ידיך הרכות, שלא תלך ממני. לו אך ידעתי, בן, הייתי דמעותי כולא בתוך עיני השתים, ואת שפתי נושך, ומתכונן ליום שבו תעוף לך, בשתי כנפים זהובות, הרחק הרחק ממני. לו אך ידעתי, בן, הייתי מלקט לך את כל פרחי הארץ, סביב למשכבך זה הצונן, אותם לשתול ולגדל בשתי ידיים חרוצות, עד יום אבוא אליך.