חלון. ואני מביטה דרכו. הרוח מלטפת את פני, נושקת לשפתי. אני חשה אותה, כחברה טובה, אוהבת, מרגיעה. נושמת נשימה עמוקה ועוצמת עיני. ששש.. שקט. השקט הזה מגיע מבפנים. פתאום, אני לא ליד החלון. הרוח לוקחת אותי מכאן.. ואני בחוץ, בטבע. בבית של הנשמה שלי. לכאן אני שייכת כל כך!! אני חשה את נשמת העולם. הרוח מתחילה להתעצם, ואני שומעת מים. מים זורמים בנהר, מפל, בשצף קצף.. גועשים, נרעשים. רסיסי מים ניתזים על פני, על קצות אצבעותי. רסיסים קרירים.. אני מחייכת, והיקום מחייך אלי. ציוץ של ציפורים נשמע מרחוק. שלווה, שקט פנימי עמוק. ולאט לאט מתגבשת בי תחושה, משהו שגודל ומתעצם בי, אני חשה אותו עולה, כמו לבה ממני, ופורץ!! ללא גבולות, ללא סייגים, אושר, אושר ע-צ-ו-ם שמגיע מבפנים. אושר על כך שאני חיה. אושר על הרוח, אושר על המים, אושר על הים, ועל השמש, אושר על כסיפות וזוהר הירח, אושר שמבעבע כל כך שאני צוחקת.. אני מרחפת, פתאום זה כל כך ברור לי. אני חיה! אני אוהבת! אני פה. וזה שווה הכל. כשאני אני, אז אני שומעת את נשמת העולם. היא צוחקת אף היא. מלטפת, מפנקת. זו האמת, אם תרצו או לא.. החיים טובים! ומי שלא ברור לו, שיביט אל החלון, אל הרוח שמשחקת בוילון, שיגש, יושיט את ידיו, יתן לעצמו.. וירגיש. את נשמת העולם. את החיים. את השקט הפנימי, היציב, הרגוע, האמיתי. את עצמו.