מונחת לה בובה, בקופסת קרטון דקה, במפעל לבובות מושלמות, לבובות יפיפיות, שרועה לה בודדה. דמעות נוטפות, מפניה הלבנות, התמימות. למה הגורל בחר דווקא בה למה לא בבאה אחריה או מלפניה ? יושבת שם מההתחלה ואולי עד הקץ. מהפעם הראשנה שקרן אור פגעה ברשתית עיניה המלאכותיות רצתה להיות אהבתה של ילדה קטנה אשר תשחק עימה. תלביש אותה בבגדים מפוארים, תסרק את שיערה הרך, שתהיה מושא קינאתם של כל שאר הבובות. לראות איך העולם באמת, מחוץ לשערי המפעל האפל... להביט בפרחים הצבעוניים, לצפות בשמיים הכחולים, ולא רק לחלום איך זה בחוץ שם, מעבר לקירות האפלים. אך כמיהה זו לא תתגשם לעולם. לבובה היפיפייה יש שריטה על הלחי הצחורה...