פגישה עיוורת "היא אמרה לי שהיא מעדיפה לצאת עם ערבי מאשר איתי." - הסברתי לרוני את מה שדורית אמרה לי שעתיים קודם לכן. "אני לא מבינה למה לא הלך בניכם, הייתי בטוחה שאתם מתאימים בול." – התעקשה רוני. "אז כנראה שטעית !" – הבהרתי – "אני ודורית זה פשוט לא זה." "למה שהיא תאמר דבר כזה ?!" – התפלאה רוני. "כי שאלתי אותה למה היא לא מוכנה לצאת איתי." – הסברתי שוב. "כן, אבל איך זה יכול להיות ?!" – היא המשיכה – "מה כבר קרה שהיא אמרה דבר כזה ?!" רוני היא חברה טובה שלי. מסיבה מסוימת, היא העריכה שדורית מהמשרד שלה מתאימה לי. אני שונא פגישות עיוורות, אז סירבתי. אחרי התעקשויות רבות מצד רוני, הסכמתי לבסוף. קבעתי עם דורית בקניון "איילון", בכניסה ל'סטימצקי', שמונה וחצי. כשהגעתי לשם היא התגלתה כבחורה נחמדה שנראתה לא רע בכלל. פניתי אליה והתחלנו לדבר. אפשר להגיד שממש פילרטטנו, כבר על ההתחלה. הבעיה הייתה, זאת אני יודע בדיעבד, שזו לא הייתה דורית. הבעיה היותר חמורה, היא שדורית הביטה בנו כל העת מתוך החנות. דורית נתנה לי בטלפון תיאור קצר, התואם לשמונים אחוז מבנות ישראל. איך יכולתי לדעת ?! דורית נראתה לא רע, אבל הבחורה נראתה יותר טוב. אחרי שסודרו כל האי נעימויות, כולל מספר הטלפון שהחזרתי לבחורה, שמנו פעמינו לכיוון בית הקפה שבו רצתה דורית לשבת. אחת הסיבות שאני שונא פגישות ראשונות, היא בתי קפה. אני מתעב בתי קפה. אני נהנה פי כמה יותר מקפה שאני מכין בביתי מאשר אותו אחד שאני מקבל שם ואני לא מדבר בכלל על המחיר. מה הטעם בלצאת לשם, אם אפשר לעשות בדיוק אותו הדבר בבית ?! בכל מקרה, המלצר הבהיר לנו, מייד כשהתיישבנו, שהמחיר המינימלי להזמנה הזו שישים שקלים. "שישים שקלים לשנינו, נכון ?!" – שאלתי בתקווה. "לכל אחד !" - הוא תיקן אותי. 'סאוווממו' – סיננתי ביני לבין עצמי, וחרקתי שיניים. דורית הביטה בי בצורה משונה. יכול להיות שהיא חשדה בי במידת הקמצנות. על מנת להוכיח לה שהיא טועה, הזמנתי מנה במאה שקל לעומת המנה שלה בשישים. הפגישה הייתה בסדר סך הכל. לאחר שעה וחצי, הזמנו חשבון ופניתי לטפל בעניין הכספי. הכנסתי את היד לכיס האחורי של הג'ינס, להוציא את הארנק, אבל היה שם פתק ישן עם רשימת מכולת. שמתי את היד על הכיס השני, גם הוא היה ריק. התחלתי להרגיש זיעה קרה. 'תירגע' – חשבתי לעצמי – 'בטח העברת אותו לאחד הכיסים הקדמיים' שמתי ידיים על הכיסים הקדמיים והלב התחיל לצבור תאוצה של צ'יטה רעבה, חוץ ממפתחות המכונית לא היה שום ארנק. "תשמעי !" – פניתי לדורית, שטקטקה עם אצבעותיה על השולחן – "כנראה ששכחתי את הארנק באוטו, אז תשלמי ואני אחזיר לך ברכב." לא ראיתי פרצוף המום כזה, מאז שריסקתי לאבא שלי את המכונית בעץ שליד הבית. דורית הישירה מבטה אליי ואמרה לי משפט שאני לא אשכח כל החיים. "אתה עוד תשלם על זה !" – אמרה ועיניה יוקדות אש. גם כשאדם נמצא בתחתית השאול וכל רצונו שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו, הוא אינו יכול שלא לשים לב לתרתי משמע. בכל מקרה, דורית נאלצה להוציא כסף מהכספומט הסמוך כדי להציל אותי מלינץ' של מלצרים חשדניים. בדרך לאוטו לא דיברנו. פתחתי לה את דלת המכונית והיא נכנסה בשאת נפש. חיפשתי את הארנק על המשוב הקדמי, מתחתו ואפילו בתא הכפפות ללא הצלחה. במר לי, הצעתי לדורית שנעבור דרך הבית שלי ואני אחזיר לה את הכסף. דורית הביעה נחישות להגיע לביתה שלא הייתה מביישת חייל אחרי שלושה שבועות בבסיס. לפני שהורדתי אותה הבטחתי לה להחזיר לה את הכסף. "אני חושבת שאני מבינה..." – ירדה רוני לסוף דעתי. "אמרתי לך שאנחנו לא מתאימים !" – הזכרתי לה. "החזרת לה בסוף את הכסף !?"- היא שאלה. "היא לא רוצה לשמוע ממני, אז שתלך לעזאזל !" – אמרתי. "אז לפחות למדת לקח מהמקרה הזה, נכון ?!" – היא ניסתה להביע נקודה. "כן, למדתי שלעולם לא מחזירים מספר טלפון של בחורה !" – החזרתי והדלקתי את הטלוויזיה.