אני
עמוד של אש.
יודעת מאין ולאן.
טעמתי די מן העפר
וחשתי את הדם זורם.
איני זוכרת עוד מדוע.
העננים מערפלים הכל למעלה.
ובעצם, מה מעל למה
אם אין כאן כוח משיכה?
[ליצירה]
אויש. זה עדיין כואב כמו פעם. אולי אפילו יותר.
וכל מי שחשב לרגע שאין אמת בסיפור הזה - יש ויש. והיא כואבת כל כך עד שהנשימה שלי נעצרת כל כמה משפטים ומאלצת אותי להפסיק לקרוא ולהחניק את ההזדהות שוב לפני שאני ממשיכה.
הלוואי שהמציאות תוכיח לי שאני טועה.
ואולי יש פה אגואיזם, אבל זה אגואיזם של שניים. מערכת של ניצול הדדי. וזה לא רע אם שני הצדדים רוצים בזה.
"כי כזו את,
חושקת דווקא בכוכבים ולא מסתפקת בירח".
מדהים אותי כל פעם מחדש.
[ליצירה]
הממ. הפסקאות נראות כאן מוזר.
ואם כבר הרעיון של חתלתול (שאגב, לא נראה לי כל כך מוצלח כי זה היה די משעמם לקרוא את זה שוב, אבל אולי זה כי אני עייפה עכשיו ולא ממש מבינה למה התכוונת), היה נחמד לעשות את המשפחה בלעדיו, ולמשל לעשות שאחותו חולמת עליו כל הזמן, ככה שאנשים בסוף לא יודעים אם הוא היה באמת או לא.
מקווה שהסברתי את עצמי טוב.
אה, והרעיון מקסים :)
תגובות