אני
עמוד של אש.
יודעת מאין ולאן.
טעמתי די מן העפר
וחשתי את הדם זורם.
איני זוכרת עוד מדוע.
העננים מערפלים הכל למעלה.
ובעצם, מה מעל למה
אם אין כאן כוח משיכה?
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תודה דנדן יקרה :) עוד מישהו? אני אשמח לשמוע תגובה גם ממי שלא הבין קודם. [ליצירה]
- [ליצירה] א. אני מסכימה עם רן. ב. זהירות, אני מתחילה להתמכר לסיפורים שלך. ג. לא! לא!!! בבקשה לא! סיפורים כמו זה גורמים לי להתעורר בבעתה באמצע הלילה, מתפללת שלי זה אף פעם לא יקרה... לא יעזור לאף אחד. אני אגשים את החלום שלי. (<-- נקודה החלטית מאוד.) [ליצירה]
- [ליצירה] אוי כבר שנים שלא בכיתי אחרי שקראתי משהו - אבל עכשיו אני בוכה תוך כדי הכתיבה של התגובה הזו. זה כל כך כואב. איך עשית את זה? מדהים מדהים מדהים. [ליצירה]
- [ליצירה] מסכימה עם טובי. הפואנטה משעשעת, אבל בהחלט לא חזקה מספיק בשביל להחזיק את כל הקטע. זה גם נראה כאילו דחפת בכוח עוד כמה סיבות כדי שיהיו לך עשר, כמו שקבעת לעצמך בהתחלה. [ליצירה]
- [ליצירה] לאאאאאאא! גשם זה טוב! אל תלך! נו טוב, אני אהנה ממנו בעצמי. [ליצירה]
- [ליצירה] רוצה כבר גשם!!! (סליחה, לא יכולתי להתאפק.) דווקא אצלי החורף הוא ההפך מכיסויים. זה לגלות את הכל. אבל מילא. זה עניין אינדיבידואלי. [ליצירה]
- [ליצירה] רגע רגע. פוס! עצור! מרוב שזה כתוב יפה כבר איבדתי את כושר השיפוט שלי. מה עשית? ביטלת במחי יד את כל החיוכים האחרים! מה עם החיוך הזה של לעמוד לבד בגשם בדיוק כשהוא נהיה ממש חזק, כשכל הניצוצות של האור רוקדים על הכביש? והחיוך של הורה שמביט בילד הקטן שלו משחק? והחיוך שמחייכים כשמוצאים משהו ממש חשוב שהלך לאיבוד, או כשקוראים קטע כזה נפלא כמו זה? אלה לא חיוכים? אני מוחה. ובכלל - חיוכים שאדם מחייך לעצמו לבד הם הכי חיוכים. [ליצירה]
- [ליצירה] "רק דבר אחד אל תשאל, אל תאמר לי אותך לשכוח - כי את זאת, אהובי, לא אוכל. בשביל זה לא יהיה לי כוח." ("מוח...") הזכיר לי... [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... זה שיר מעניין כזה. מוציא אותך בהרגשה מהורהרת משהו. וכתוב נהדר. [ליצירה]
תגובות