אז קבלו אותי במחיאות כפיים סוערות!!!

אני מרגיש כמו מסומם שנכנס היום לתכנית גמילה, כולם עומדים על רגליהם, חלקם יושבים ומהנהנים בראשם, כולם משתתפים בהצגה הזאת של קבלת חבר חדש, עוד אדם שהחליט לעמוד על שלו ולצאת מעסק הביש שאליו נקלע.

חלילה אינכם מביטים בג´אנקי של הרואין, קוק, אופיום ליחידים או אפילו גראס. אתם מביטים במכור לכתיבה, מכור במצב קשה.

הכל התחיל לפני שנים ספורות כאשר נפלטתי לאוויר העולם מבטן אימי הורתי והתחלתי לכתוב את טופס השחרור של שלושתנו (נולדתי עם אח תאום) מבית החולים, זה המשיך בגן כשכתבתי לגננת את מערכי השיעורים ואת הריכוז בגן הפכתי לשעת סיפור שלי לשאר ילדי הגן ההמומים מצד אחד ונלהבים מצד שני.

בהתחלה התייחסו לזה בחביבות, הילד מביע את עצמו וזה יפה במקום שיסתובב לו ברחובות הקשים והאלימים, אך מרגע לרגע השיגעון תפס תאוצה והתחלתי לכתוב על כל דבר שזז, למשל מחברות של תלמידים אחרים, דבר שגרם לתקרית מפורסמת בה תלמיד מוצלח במיוחד שנועד לגדולות ענה למורה ששאלה אותו מה הוא כתב בשאלה 54 בתשובה: אני מאוהב בקרטון חלב (יצירה מוקדמת שלי, עוד תראה כאן אור בהמשך), לאחר שסולק בבושת פנים מבית הספר ונאלץ לנדוד ממוסדות חינוך שונים עקב הסטייה המוזרה שלו סיים לבסוף את מסע הייסורים כעובד חברת שטראוס, במחלקת אריזה.

עוד תקרית מוזרה קרתה כאשר גילו אצל רסר הבסיס שלי בין טופסי התלונה הרבים דף ובו רשום על פסטיבן יין מסויים (עוד יצירה, בהמשך ) והדיחו אותו מצהל על התרשלות במילוי תפקידו והשתכרות בתפקיד, אותו רסר אומלל סיים את דרכו הצבאית וכעת הוא מנהל משמרת ביקבי ראשון לציון.

לאחר שהבינו שיש כאן בעיה ואני פשוט כותב בלי הכרה החליטו לנקוט בגישה יותר פתוחה ופשוט נתנו לי לכתוב על דפים שהיו פזורים בבית במיוחד בשבילי ובשביל היצר החייתי שלי לכתוב, אז התחלתי לכתוב על אותם דפים, וכשהם נגמרו עברתי לדפים אחרים והמשכתי לכתוב עליהם, והדפים החלו להיערם במהירות ברחבי הבית, דפקנו על הדלת של השכנים וביקשנו להשאיר אצלם קצת חומר שלי, הם הסכימו אם זה מלית ברירה ואם בגלל שהם לא ידעו כל כך טוב עברית ולא הבינו מה רצינו מהם, לאט לאט הם הצטופפו וברחו מערימות הדפים שנערמו בדירה הקטנה שלהם שהצטמקה מרגע לרגע, עד שבסוף הם עברו לגור בקיטון קטן ליד המחסן של האופניים בקומת הקרקע.

עד שיום אחד הופיע בביתנו הקט נציג של העירייה ובקולו הצווחני הודיע שאנחנו עוברים על החוק (לפני שאתם מוכיחים אותי ואומרים שמגיע לי על שהפקרתי משפחה חסרת ישע אל מול מפלצת הנייר אתקן את הרושם המעוות ואומר שהוא התכוון שאנחנו עוברים על החוק של) הקובע את כמות הנייר שאדם ממוצע יכול לכתוב ביום, עברתי לכתוב בחשאי על כפתורים של מעליות, שמות של משפחות בתיבות דואר(כבר שנתיים וחצי מחפשים את רינה ואוהד לרנר מרחוב יהודה הלוי 31 שנעלמו מן השטח) ועוד מעשים פסיכופטיים שכאלה.

התחלתי להצניע את כתביי המחתרתיים מתחת לאריחי הרצפה אצלנו בבית, עד שהשכנים מקומה 4 ביקשו שאקזז קצת מהכמות כי התקרה מתחילה לנשור עליהם, עשיתי את המעשה הנכון והעברתי כמות נכבדת אליהם, שיכביד קצת על יושבי קומה 3...

המצב הלך והחמיר מיום ליום והדפים התפזרו לכל עבר, בעל המכולת השכונתית ביקש שאפסיק לכתוב לו על הפתקים של החשבונות של הלקוחות שלו, סטודנטית מסויימת (הס בל נזכיר את שמה) התקשרה אליי וביקשה שאפסיק לכתוב על הדפים שהיא מפרסמת ברחובות העיר כי היא באמת צריכה פרנסה ולא יכולה ללמד אנגלית לתלמידים חלשים ומתמטיקה לחזקים עקב הפתקים שלו שמכוסים מדי יום ביומו, הבטחתי להשתדל, אבל מה אני יכול לעשות, זה חזק ממני.

ואז הגיע אליי חבר טוב שלי שהציע לי לכתוב על מחשב, אני, שמילדות אני טכנופוב ובז לכל המצאה טכנולוגית שהומצאה במאה האחרונה ניערתי אותו מעליי והמשכתי במחלתי הנואשת(לא לפני שהכנסתי לחדרו הקטנטן 198 יצירות מפרי עטי). עד שיום אחד לאחר שסיימתי תקופת מאסר ממושכת על כתיבה בלתי פוסקת וסיכון חיי עובדי ציבור כאשר פיזרתי דפים קטנים באוויר ואנשים חשבו שאלו שטרות כסף והתחילו להתנפל כמשוגעים איש על רעותו ורעהו עד שנוצרה מהומת אלוהים ניגש אליי אחד הסוהרים עם פנייה נרגשת מאיש ציבור חשוב (עקב צנזורה לא אחשוף את זהותו) שאתחיל לכתוב במחשב כי זה מאגר בלתי נדלה של דפים ואין לי כל חשש של מקום שייגמר, למרות שיש לי פחד בלתי מוסבר מכל מכשיר שבצורה כלשהיא מחובר לחשמל החלטתי לנסות וכעת אני כאן, איתכם, שתעזרו לי, שתסבירו לי , שתקשיבו לי .

מדי פעם בפעם אכתוב פה מהגיגיי, הפסיכולוג שלי המליץ לי לא לכתוב בתדירות יומית (כמובן שגם אצלו ישנן 1235 כתבים שלי שלא הצליח לדחוק מעבר לדלת) ואנסה לשמוע בקולו.

ואסיים במילותיו של מודי בר-און האגדי :

תבלו.