בעזרתו זה כמו, כמו להעביר את הסרט להילוך איטי. הרגע מתמשך ומתמשך אבל בעצם השעון כבר פסק מלפעום. אתה מרגיש בתוך איזה הזיה, חלום, כאילו אתה לא באמת שם. אתה צופה ברגע המתמשך וזה רק אתה והשקט החודר. אתה והשקט והתחושה הקרה הזו של חוסר אונים, זה כבר נקבע מראש וכל שנותר לך זה להביט מהצד, ולחשוב. איך הגעתי לכאן, לחדר הלבן הזה בשעת בין ערביים? איך הובילו אותי מחוגי הזמן לשבת על הכסא הזה, מול מיטה מוצעת לבן עליה שוכבת ביתי המחוברת לצינורות הנשמה? איך חמקה מאצבעותיי השליטה והפילה אותי לתהום של מחשבות וחרטה? איך זה קרה? אני חייבת את השקט הזה, את הרגעים הללו, לשבת איתה, רק איתה ולדבר. מתי עשינו זאת לאחרונה? זה לבטח היה מזמן כי אני לא זוכרת. לא זוכרת זמן שישבנו ודיברנו ברוגע. באמת. אבל עכשיו הגיע הרגע. שיני הזמן הובילו אותה לכאן ואף אותי. שנינו יחד. וזמן פנוי. ושתיקה. מה בכלל מקשר ביני לבין היצור הזה השוכב מולי חסר הכרה? אני מביטה בה. נערה הלבושה גופיית פייטים נוצצת ומכנסי עור שחורות. שערה, הפרוע כעת, זרוע בפסי אדום בוהק ופניה צבועות בלבן אטום. אני לא מכירה אותה, את הזרה הזו השוכבת מולי. כאילו לא מבטני יצאה, כאילו לא מחיי. אף כעת, בהיותה מחוסרת הכרה אינני מוצאת תו של שלווה בפניה. מצחה מקומט, עיניה מכווצות ופיה הדוק, רחב, חסר הבעה. אצבעות ידיה העטויות טבעות שלובות זו בזו, מונחות על גבי לוח ליבה. אני אוחזת בידה האחת ומושכת אליי, יודעת שהיא לא שומעת דבר אך ללא הגיון מתחילה לעשות את שלא עשיתי מזמן. לדבר אליה: אני שמחה שענייך עצומות כעת. אינני אוהבת להביט בענייך הירוקות, היורות גיצים. הן מזכירות לי את הרגע ההוא שהבנתי שאת כבר לא שלי. זה היה כשכבר איבדתי אותך אך כעסתי עליו. איך הוא מעז לבוא לביתי, לדפוק על דלתי, לבקש ממני לקרוא לך? שנאתי אותו מהרגע הראשון, עמידה מרושלת, סיגריה בפיו, הבעה של התנשאות בעיניו. רציתי לסלק אותו, לומר לו לעזוב את ביתי, לעזוב אותך, אך את כבר עמדת שם. כשראית את הבעת התיעוב בפניי קרבת אליו ונישקת לחיו בהתרסה, שאראה. ניסיתי לעצור בעדך, להכריח אותך להישאר אך את ירית מבט בעיניי ואחר יצאת בעד הדלת. והמבט הזה הדהד בתוכי- עיניים- אש ירוקה שלעג ובוז בוערים בה. מן מסך, חומת להבות סמויה האומרת- אני לא שלך, אני עצמי. היתה שם זרות, היה שם ניכור, היה אף ניצוץ של חוסר אונים, של נסיון נואש להיאחז בחיים. אז הבנתי שאת כבר לא שלי ובעצם- שמעולם לא היית. כשנישאתי לא היכרתי את האדם שעמדתי לצידו, לוחשת שבועות אהבה. לא ידעתי על הקרירות שלו, על קשיות הלב, על כך שהוא יכול פשוט ללכת, להותיר אותי, רעייתו, בתוך חלל עטוף סימני שאלה. לכן, כשקמתי בבוקר לתוך ארון מרוקן מבגדיו- קרסתי. ילדה קטנה מלאת אהבה הניצבת מול מציאות קרה של ייאוש ואכזבה. חשבתי שאמות כך, נחבטת בשאלות והאשמה עצמית, מתמוססת בתוך כאב עז ובושה צורבת, חשבתי שאמות, שזה הסוף, אך אותו בוקר, כשהתעוררתי, מרגישה משהו נובט בתוכי הבנתי שזו רק ההתחלה. זו הייתה תקופה פלואה. הבחילות, ההקאות, החולשה לא גרעו מן הקסם שבאותם הזמנים. חשתי שאני גדלה מחדש עת נבטו החיים בתוכי. חשתי את אופיי נעשה נשי יותר, מעודן יותר, משיל מעצמו חסכים ואכזבות. קרבתי לעצמי, התמכרתי לנגיעותייך בביטני. פעימות ליבך בחלל תוכי הרגיעו אותי, הסבו לי שלווה והבעירו חיים בלחיי. עורי קרן תחת בעיטות רגלייך הרכות ועניי התרחבו בפליאה בעומדי על סף תקופת ההורות. כשאחזתי בך לראשונה הבנתי מה משמעותו של כאב אמיתי. הבטתי ביצור המופלא הזה הרוגע במשכנו בין ידיי. תינוקת רכה בעלת ידיים זעירות וציפורניים קטנות עוד יותר, כפות רגלייך נעות, מרקדות על זרועי וחזך עולה ויורד עת נושמת את את אוויר העולם לראשונה. העברתי את כף ידי, מלטפת פלומת שיערך, אחר יורדת על מצחך הטהור, אפך הקטנטן, משתהה בקפל צווארך, משרטטת מעגלים על כף ידך, אצבעות רגלייך הזעירות, מחבקת את הפלא השוכן בין ידיי, מזמזמת מילות אהבה, חשה שלימות ממלאה בהיותך איתי. וכשהקסם הזה חבוק בתוכי ידעתי מה משמעותו של כאב אמיתי. אם תילקח תנוקת זו ממני, או אם תיפול או אפילו תישרט יצרב הדבר בעמקי לבבי. חשתי צורך עז לסוכך עלייך, להגן עלייך מפני העולם ומפני הסכנות החבויות בו. התאוויתי ליצור לך עולם קסום נטול שברים וניפוץ, נטול ייאוש ועצב, נטול דמעות. עולם בו לא ירחפו מעלייך אימה ומזימות אנשים. עולם של צחוק וחדווה ושלימות עוטפת. עולם בו אני ואת ונשימותייך הקצובות. וכשפקחת עפעפייך מגלה תחתם את הירוק הטהור הזה, וכשנשאת מבטך אליי, מבט אפוף תום ואהבה ידעתי שזאת אעשה. אסוכך עלייך מסכנות, אגן עלייך מכל משמר, אעשה שלא תדעי דאגה ומחסור. אהיה איתך לעולם. עכשיו אני מבינה שניסיתי להכחיש זאת. ראיתי את המוות בנפשך בטרם עלה אל עינייך, חשתי את הרעד בנשמתך בטרם התחזק בין שפתותייך, ידעתי את טעם הרעל הלבן הזה שהזרקת לליבך בטרם הזרקת אותו לזרועותייך. אך הכחשתי זאת, או שהייתי רחוקה מידי וגאה מידי בכדי להושיט לך כולי, מסתכנת במבט הזלזול בענייך, בגבך המתרחק. מתי כל זה התחיל? מתי המהלכים התרסקו, נשמטים מבין אצבעותינו? מתי היה הרגע שבו התחלתי לאבד אותך? אני יודעת מה את חושבת. את חושבת שהכל התחיל כשהוא נכנס לחייך, נותן לך תחושה נעימה של שייכות אך זה התחיל זמן רב לפני, עוד בהיותך ילדה קטנה. איחרנו לחתונה של בן דוד רחוק. נהג המונית צפר בחוסר סבלנות ואני שלפתי את שמלתך האדומה מהארון וניסיתי להכניס ראשך. שיערך הסתבך עם הרוכסן ואצבעותיי הממהרות לא הצליחו להתירו. את נעת בעצבנות, שולחת אצבעות בניסיון לעזור. "אל תפריעי לי"- אמרתי, "שבי בשקט". אך את שוב שלחת אצבעות עקשניות, נדחפות. "אמרתי לך לשבת בשקט, את לא מבינה?!", חשבתי שכעת תשבי, ממושמעת, אך את קמת בפתאומיות, רקעת ברגלייך ובעיניים דומעות צעקת- "אמא! אני יכולה לבד". עצרתי. היכרתי כל זאת. סומק הבוער בלחיים, הקמט אנכי במצח, עניים אחוזות להבות, ושפתיים מכווצות. ראיתי את עצמי בתוכך, ונבהלתי. ראיתי בך את הילדה שהייתי. ילדה משוחררת מכבלים, ילדה עצמאית, ילדה שהלכה איתו כשקרא לה, ילדה שהאמינה למילותיו, ילדה שמסרה לו ליבה וקרסה כשהוא פצע אותו, משליכו לצד הדרך והולך. ילדה שאימה לא הייתה שם להגן. פחדתי ונשבעתי שאני אהיה שם תמיד. אני אדכא את הערגה שלך לעצמאות, אני אדאג שתחיי, שליבך יישאר חלק ושלם. שלא יקרה לך את שקרה לי. אחזתי בזרועך בכוח וביד שנייה התרתי את הקשרים, מתעלמת מיבבות הכאב שהשמעת. ולכן כשהוא הגיע זו לא הייתה התחלה אלא ההמשך הבלתי נמנע. הייתי כסומאת. לא ראיתי את העדינות שבו, הביישנות הרכה, ואף לא את עקבות התמימות בתנועותיו, לא ראיתי את מבט האהבה בעיניו ואף לא בעינייך, כל שראיתי היו זכרונות הכאב מהימים לאחר עזיבת אביך. זכרתי את האש השורפת בלב, את הבזיון, את הלחיים הבוערות מבושה ושנאה עצמית. זכרתי את החרטה. זכרתי אותה טוב מידי בכדי שאתן לך ללכת איתו. הוא היה עדיין ילד והוא פחד ממני אז הוא הלך. כשיצאת מחדרך למחרת בשעת הצהריים לא היכרתי אותך. שיערך הפרוע, עינייך הנפוחות, ידייך הנתלות ברפיון ומעל הכל- אטימות לבנה, דמומה שעטפה אותך, משתקפת בעינייך הירוקות וממיתה אותם. איבדתי אותך וכבר לא הייתה תקווה. ניסיתי להאמין כי החלמתך קרובה לבוא, כי עוד ימים מספר ישוב הירוק הטהור אל עינייך, סומק עז יבער בלחייך כקדם והאטימות הדמומה תתנדף מחזירה לזרועותיי את הילדה שהיית. ניסיתי להאמין בזאת אך משהוא בתוכי הדהד לשלילה. אז הסתגרתי בחדרי כדי לא לראות אותך נופלת. התעלמתי כשהתחלת לצאת בערבים שבה עם עלות השחר, נודפת ריח שיכר, מתנודדת לחדרך. התעלמתי כשהשלת חזותך הישנה, הטובה ובמקומה לבשת דמות חולנית- פנים מפודרות בלבן מת, עיניים צבועות בשחור, שיער פרוע העוטף בהילה של אימה ובגדים צעקניים, זולים, מבריקים. התעלמתי כשחברייך באו לאספך. בריונים רכובים על אופנוע משתעלים בתוך ענן סיגריות, חובקים כתפייך באלימות. התעלמתי כשנעלמת לי. היו רגעים שכמעט וקרבתי אלייך, מנקה את מסכת המוות מפנייך, מחיה מבטך בחיוך אהבה, מושיבה אותך במיטה ריחנית, לוחשת שמעכשיו הכל יהיה בסדר. אך מנעתי עצמי. ההזדמנות כבר חלפה, נועלת בתוכה את נפשך, מזכה במבט שורף את האדם שינסה לקרוב ולגעת. הרופא הוביל אותי בין מסדרונות ארוכים, לבנים מדבר על השפעות הסמים ולקיחת מנת יתר אך לא שמעתי. הייתי עסוקה להקשיב לקולות המשגים שעשיתי בחיי. הוא הכניס אותי לכאן. ראיתיך שוכבת על המיטה, מחוברת למכשירים. ליבך פועם אך רוחך מתה. דמעות ההכרה הציפו עניי, שוטפות את עקבות ההכחשה. אני זוכרת שבהיותך בת חמש לקחתי אותך לגן שעשועים בפארק רחב ידיים. היה שם מתקן אחד ששבה את ליבך. זה היה סולם עץ ארוך ובקצהו מגלשה ארוכה וצבעונית המתפתלת בדרכה מטה. היבטת בילדים המתגלשים בה בצווחות חדווה ורצית. רצית לטפס- לחוש פחד בליבך. רצית להגיע לסוף הסולם- לחוש את טעם ההצלחה. רצית להתיישב בראש המגלשה- לחוש ציפייה דרוכה. רצית לדחוף עצמך ולהתגלש - לחוש את הרוח המרעננת אוחזת בשיערך. רצית להגיע מטה- ולחוש את המתיקות שמתפשטת. קרבת אל המתקן. פחדתי. פחדתי שתטפסי בסולם ותחליקי בין שלביו. פחדתי שכשתגיעי לסופו תמעדי ותפלי. פחדתי שכשתהיי למעלה הרוח תעיף אותך, תזרוק אותך אל עבר האדמה. פחדתי שתפצעי. אז לקחתי אותך ואת בכית. בכית כי רצית לחוש את המתח, את הציפייה, את המתיקות, את החופש, את הרוח- ולקחתי זאת ממך. עכשיו אני בחדר הלבן הזה, מנתקת אחיזתי בידך, מחזירה אותה ללוח ליבך ומבינה. לא היה זה הסם. זו הייתי אני. אני זו שהרגתי אותך, אני זו שהרגתי אותך בחיבוק מגונן. וכשתפקח את עיניה בעוד ימים מספר תבלע בתוך החיבוק של אימה. משהו בתוכה יגיד לה כי החיבוק הזה שונה מן החיבוקים שחלפו. משהו בתוכה יגיד לה כי החיבוק הזה מקפל בתוכו כברת דרך חדשה.