מסיפוריה של מורה -הקדמה היה זה בימים שאוכלוסית ישראל נחלקה לשתיים: זו הוותיקה שכללה את וותיקי החלוצים ובניהם שלחמו על הקמת מדינת ישראל והעולים שהגיעו חלקם כמעפילים טרם הקמת המדינה וחלקם עם הקמת המדינה. וישראל השניה, זוֹ של המעברוֹת, הפחונים והצריפונים. גם בזו, השניה – השוּלית הייתה חלוקה לעולים שבאו מאירופה ואלה שבאו מארצות המזרח. אלה שעלו מארצות אירופה רובם היו משכילים, אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים, דוברי שפות שמרבית האוכלסיה הוותיקה הכירה עוד מבית- אבא. זה הקל על הקליטה החברתית, אך אי ידיעת עברית פרט למילים בודדות (שלום, תודה, וסבלנות – המילה הראשונה שלמדו,) הקשתה על השתלבותם בעבודה. בין עולי ארצות המזרח רב הגברים עסקו בארצות מוצאם במסחר, צורפות, היו ביניהם גם משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. מרבית העולים המזרחיים היו מסורתיים ידעו עברית בסיסית שלמדו מהתפילות. נשים – מזרחיות רבות היו עקרות-בית מטופלות בילדים רבים ומשוללות השכלה. משרד החינוך קבל על עצמו ללמד את שתי קבוצות העולים כל הנחוץ להשתלבותן בחיים בארץ. הוא הכשיר מורות להשכלת מבוגרים, שתלמדנה עברית (כפי שהמשרד כינה הנחלת- הלשון,) את העולים שאי ידיעתה היה המחסום להשתלבותם. העוסקות בהוראת חסרי ההשכלה תלמדנה מושגי יסוד החל מקרוא וכתוב (או כפי שזה נקרא "ביעור הבערות".) אני הייתי בין אותן מורות שהוכשרו לשני מסלולים.