20/04/01 יום השואה תשס"א ווינר-ניושטדט 2 או השואה שלי. חלפה עברה שנה מאז כתבתי על ביקורי בווינר ניושטדט. שוב, אחוזת התרגשות, אני נזכרת בחומת הפארק העשויה ממצבות יהודים בנות מאות שנים. בעיניי מצבות אלו המהוות אנדרטת זיכרון ליהודי העיר והגטו אשר חיו בה. זאת למרות שאין כל ציון המורה ומספר על מחנה העבודה-(הלאגער) והגטו שהיו בה. אני ילידת הארץ בת להורים חלוצים לא עברתי את החוויות אשר עברו הניצולים ובני הדור השני. בילדותי דבר אחד קישר אותי אליהם –לא היו לי סבא וסבתא. הו, כמה קינאתי בורדה חברתי "שזכתה" והיתה לה סבתא. שעות רבות בילינו בביתה אני וחברותי מהשכונה, מתבוננות ב"פלא" הזה –"סבתא של ורדה" היושבת-שוכבת ב"כסא נוח" במרפסת דירתם ומדברת אל ורדה באידיש. על שאלתי למה אין לי סבא וסבתא? הוריי ענו לי שכאשר הייתי תינוקת זכיתי לסבים אך בגלל היטלר "יימח שמו" שליחיו הנאצים הרגו אותם. אפילו תמונות הראו לי. במיוחד זכורה לי תמונה אחת של סבא דוד,(אבא של אבא) אשר שלח לי תמונה וכתב בעברית. לאל'ה משכי לי בזקן חזק, חזק. עוד סיפר לי אבא על אחותו יהודית שהיה לה סרטיפיקט והייתה כבר בדרכה ארצה יחד עם חבריה להכשרה. עזבה הכל וחזרה לעירה כדי לא להשאיר את אביה ומשפחתו לבד. דודתי יהודית נספתה בשואה יחד עם סבי דוד ויתר היהודים תושבי דובנו שבחבל ווהלין על גבול אוקראינה - פולין . עם נשואי הכרתי את בני משפחת בעלי, ניצולי השואה. סיפורים רבים שמעתי אותם מספרים ומעלים כפרקי זיכרונות. אחד הסיפורים שהדהימו אותי היה על גיסי יוסי. אדם מאמין אשר אמונתו עזרה לו לשמור על צלם האדם שבו בימים הקשים ביותר ב "דכאו". כשבנות הברית התקרבו והנאצים לקחו את היהודים ל"מצעד המוות", גיסי השחוּף התחזה למת. הגרמנים עברו לידו ואמרו: עזבו אותו הוא ממלא כבר מת. בהיכנס חיילי בנות הברית למחנה מצאו אותו חי ובגרביו מוסתר ספר תורה זעיר שכתב בכתב סופרים - הוא סופר סת"ם.