שכם
יצחק בן מרדכי
-
בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] טוב מקבל על עצמי. אתה טוען, בעקבות אותו מוחרם, כי א-לוהים הוא הטבע, והטבע הוא א-לוהים? אם כן, אשאל אותך, האם אינך מאמין במה שהוא מעבר לטבע, או, לפי המשל שנתת, מי שבבית יכול לדעת שיש גם מראה חיצוני לבית? האם הטבע הוא חזות הכל? האין בכך צמצום נוראי ומעיק? אשמח לדעת מה עובר לך בראש ולמה בדיוק הוא עושה את זה. נא תגובתך... יצחק [ליצירה]
- [ליצירה] סיפור יפה סיפור יפה, אבל בא נתאר לעצמנו שאותו איסמעיל הוא רוצח לשעבר. אני לא הייתי מוכן לגור אתו בסוכה אחת. אני מקוה שגם אתה לא. עניין קטן- שמואל, אינני רוצה לחלוק או לזלזל ח"ו בשירתך, אבל עם כל הכבוד ל"זיקוקה של הרעות", המשפט הזה הורס את המשקל של הבית. ועוד משהו- אולי כדי לשנות את "ואת פני- האורח- - ידעו להסביר." ל "ופנים לאורח ידעו להסביר" כלומר, לא להסביר את הפנים, (to explain) אלא להסביר פנים ל.. לשיקולך [ליצירה]
- [ליצירה] למעשה, הצעתי לוגו דומה במקצת. שוה הצצה (לדעתי). [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, אשא את דברי לעם האמת היא שאני לא אוהב להסביר יצירות שכתבתי, ומהסיבה הזאת בדיוק אני כותב אותם ולא מסביר. אבל כאן זה מתבקש. יקירי, תודה על התגובות האוהדות, אבל חפציבה לאופר היא לא סתם דמות אקראית, היא נעלית מכל אקראיות. היא האקראיות בעצמה, ומתוך כך קשה להתייחס אליה בסתמיות. נהפוך הוא, היחס ה-א סתמי מתבקש כאן, אם לא העל-סתמי. יתירה מכך, חפציבה, על אף היותה דמות ספרותית, יש לה חיים משל עצמה, ולרוב היא מובילה את הכותב, ולא ההפך. ניתן לקרוא יצירות נוספות אודותיה בשאר יצירותי. לתרומות וכו'... תהיו בריאים, וסליחה אם הכבדתי (זאת היא- אתם יודעים...). בהצלחה לכם, יצחק, נושא כליה של הגבירה. [ליצירה]
- [ליצירה] אפשר אפשר להחזיר, ואז זה לא יהיה לשעבר. לא הבנתי מה זה בא להביע. אולי- קשר אפשר לנתק, אבל הנתק, וכל הכרוך בו, תמיד ישאר. תקנו אותי אני טועה. [ליצירה]
- [ליצירה] טפשי אפשר- במקום 'יש שם איזה עשר'- 'עשרה, לא יותר' \ עשרה לפחות. בדיחה ילדותית מוכרת. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב... לי זה לא הזכיר שום סרט, אבל בהחלט הזכיר את 1948 של ג'ורג' אורוול. אני אישית זרקתי אותו מהיד (לא ממש, כי הוא לא היה שלי), בגלל שמפרק לפרק הוא נהיה גס יותר ויותר. על כל פנים, אהבתי את ההתחלה, למרות שהבנתי שהסוף לא נגמר בטוב. הסיפור ההוא מתאר, בצורה כמעט אמינה, איך האנשים לומדים לדכא את הרגשות שלהם, ואיך המשטר גורם להם להתכחש להרגשות ולידיעות פשוטות. "...אבל זה דמיון מנותק, ילדתי, העולם הרבה יותר טוב ממה שנראה, מסתבר..." בכולופן, הסיפור שלך כתוב יפה. שכוייעך. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אבל קצת לא צנוע... בכולופן יפה מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] יש עוד סיומים אפשריים יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם: הסוף הקיטשי: אחרי שתיקה ארוכה וכבדה התהפך יוסף לכיוון הקיר. הוא עצם עינים, ניסה להרדם. די, שיצאו. הרגשת ריקנות השתלטה עליו. הוא הרגיש צורך נואש לעשות משהו. הקיר הלבן בהק לעומתו. די. יוסף התרומם באחת, מסיר את השמיכה מעל פלג גופו העליון. הוריו הביטו בו בלי מילה. הלא יאומן קרה. הוא יצא מהמיטה, נכנס לנעלי הבית שלו ודשדש לכיוון חדר האמבטיה. ההורים שכבר לא ידעו מה להרגיש רק הביטו אחד בשני, מקוים, כל אחד לעצמו, שלא יאלצו לעבור את זה שוב למחרת. [ליצירה]
- [ליצירה] גם אני חושב שקצת הגזמתי כל הסיפורים של או. הנרי. הוא פשוט ענק בזה. לגבי כאן- הסיפור "אחרי עשרים שנה". ותודה על התגובות!! [ליצירה]
תגובות