"האויב הכי גדול של החלומות הגדולים הוא החלומות הקטנים." (הרב מוטי אלון) זה היה מסנוור. פתחתי את העיניים ולא האמנתי לירוק שהציף אותי, כמו שגלים של ים שוטפים את הרגליים והרוח מעיפה את השערות. אז חייכתי, דווקא חלום בסדר, מה דעתך שנשזור רקמה אנושית, ונבנה ארמונות בחול שלא יתפרקו לעולם? איך מבעד ערפילי ריסים עוד הצלחתי להרגיש כמה גדול מה שהיה מונח שם, ובלב עוד ראיתי כמה עוצמה טמונה בו, ובאמת שאני יכולה לעשות את זה, באמת שזה יכול להצליח. ואני חושבת: העולם הולך להשתנות, החיים יזרמו בנתיב שלם יותר סוף סוף. ועושה צעד אחד קטן להגשים, נראה לי שחציתי את הקו בין מציאות לדמיון. זהו, אני שם. זהו? בבת אחת העננים משתנים והאור הופך קודר מדי. משהו עוטף-כובל אותי וגורם לי להסתחרר, אני מסתובבת ומסתובבת והירוק נעלם, שואלת את עצמי לאן האושר ברח, ואם אני אברח האם יכול להיות שאמצא אותו שם... המתח נחת עלי וערער לי את שיווי המשקל. כמעט שנפלתי אז אחזתי במשהו, ופתאום הרגשתי את הפחד רועד לי ביד. הוא מצייר מסביבי חומה ואני צועקת לו שיפסיק ושייתן לי להמשיך זה קול ההגיון שמהדהד לו מהפה ואותי זה מכריע, שוב, בפעם האלף, מרגישה את הכוח מתנדף ממני כמו עלבון שלא נפתר ומשאיר לך ריקנות מיואשת בלב. התיישבתי על החול וחשבתי איך לשבור את הקיר שהפחד בנה, אבל הרגליים שלי חלשות ולבעוט אני לא מצליחה. אולי אני צריכה לגדול קצת ואז אוכל לטפס עליו ולהשאיר אותו מאחור. בינתיים אני פה שותקת לבד, רחוקה, שכוחת אל, שכוחת חלום. מסתכלת על הירוק דרך סדקים מתפוררים, סליחה חלום יפה שלי, אולי היה טוב אילולא נפגשנו. ** שלושה ימים ככה נשענתי על הקיר ובהיתי בשמים, מחפשת סיפורים בעננים. בסך הכל, יכול להיות נחמד פה, בין הקירות הסתומים. הם שומרים עלי, שהים לא יטביע אותי, שלא אלך לאיבוד, שלא אתרחק יותר מדי. כאן זה בטוח בסדר ואין מי שיכול להתווכח, אף אחד לא חוצה שום דבר וגם אין לו על מה לריב איתי. והרוח, אותה רוח שפרעה לי את השערות, מביאה קולות של עולמות אחרים, משרטטת קווים משונים בחול. והריח המלוח מתערבב בריח של החמצה, והאצבעות מלטפות את הפחד שבקיר, מנסות להפציע פתח לפני שיהיה מאוחר מדי - אז קמתי. מגששת בזהירות אחרי פתחים שיעזרו לי לבקוע, יש לי ירוק מול העיניים ולשם אני הולכת, אני לא רוצה לחזור אחורה אני לא רוצה לוותר, ושמישהו ינסה לעצור אותי! אהה, הם עוצרים. מה שהתחלתי לחפור מתמלא בעפר, מה שהצלחתי לעקור צומח מחדש. אני מסתכלת מסביב ומוצאת את עצמי בשדה של קוצים, ששורטים לי את הנשמה וא י ך ה ג ע ת י ל פ ה , למקום שתמיד ברחתי ממנו, ואיך זה קרה אם זה לא מסתדר עם כלום... אף פעם לא שברתי חומות ואף פעם לא הכנעתי אמונות. אולי טעיתי כשהלכתי נגד הכללים? אולי אני מתעסקת בחלומות לא לי? אולי הדחף להגשים הוא שקר אחד גדול... היאוש מטפס עלי כמו קן נמלים עוקצות והספק מכרסם אותי מבפנים, תראה איך אני עומדת בשדה של קוצים ובוכה אל השמים. את הירוק שלי אני כבר מזמן לא שומעת, וגם העננים הפסיקו לספר לי סיפורים. זהו, נגמרתי, כבר אין בי כוח. גדול עלי החלום הזה, מהמשחק הזה אני פורשת. פורשת? את יכולה לנסות להתעלם, גם אם תבכי ותטשטשי את הראיה, גם אם תנמיכי את הלב עד שכבר לא תשמעי אותו צועק. אבל מעל לקושי ולכאב ולהגיון – את החלום שמחכה לך מעבר לחומה את לא יכולה לכבות. (אז עכשיו אני ממשיכה ללכת אליו.)