קרני השמש קורנות בי,

מלטפות דרך האור והשרירים,

על שפת מעיין שמימיו מתוקים,

פעמים הוא סוער,

גועשים הגלים.

וצינורות ליבי נפרשים אל שחקים

ונהרות אהבה בדמי מפכים.

מלאו את כולי, מבפנים,

באבק מרחבים, בשיכרון

מעמקים אטפס

קדימה,

אשאף

אוויר מצוקים.

צלליתו של אדם לי זרה

ורגלו שרומסת עשבי מדרכה.

לא מחמיר, לא,

לא זורע וקֶצֶר,

אך יכאיב העדרו

של ניחוח פריחה.

אח,

לו הכרתי שפתו של הפרח

שנבל לי היום בגינה

אז ידעתי לֵישֵׁב ולפרוח

איתו כמו היום, לראשונה.