מצטער שזה ארוך, אני נהניתי לכתוב, אז לא נורא אם תיהנו לקרוא - לפחות מישהו נהנה... תודה רבה להוריי שהביאוני עד הלום, והביאו אותי לעולם כך שקראתי בשבת בר-המצווה שלי את הפרשה היפיפייה הזאת. ותודה לחבריי משתתפי שיעור הזוהר, שבו ובהשראתו נֶהֱגו הדברים הבאים. "דבר אל אהרן ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". תנחומא: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". אני רוצה להציע וריאציה משלי למדרש. הנה הסיפור, גרסת נעל בית: מראש חודש ניסן ועד י"ב בו, הקריבו נשיאי ישראל את קרבנותיהם, כך קראנו בפרשת השבוע שעברה. בהתחלה עוד האזַנו רוב קשב לתיאור הקרבן, אך בדרך הארוכה שבין נחשון בן עמינדב ועד אחירע בן עינן, נפלו הטובים שבבחורינו שדודים על שולחנותיהם, באין-כוח להאזין למונוטוניות הבוקעת מגרונו של הבעל-קורא. ובכל זאת, זה מה שהם רצו, הנשיאים. שיהיה כתוב על כל נשיא פירוט מלא של הקרבן, כאילו שהוא המציא את הגלגל, ועדיין יהיה ניכר שכולם הקריבו אותו דבר. אם היו כותבים רק בראשון, היינו רואים את האחרים כחקיינים. ועכשיו, מי שנשאר ער עד הסוף מרגיש שיוויון, ראש אחד. האווירה האחדותית הזאת קסמה לאהרן, וחלשה דעתו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם – – קטע אותו אהרן: אי אפשי שתהא שלי גדולה משלהם, רצוני להיות כאחד מהם, להקריב קרבן זהה לשל כולם. אמר לו הקב"ה: אתה מדליק ומטיב את הנרות. הבט אל הנרות, אהרן. כל הנרות שווים הם, בכולם נמזגת כמות שמן שווה, ואולם – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". אני מעוניין בהיררכיה. הנרות ידלקו אל עבר הנר האמצעי, וישתוקקו אליו. אתה, אהרן, הנר האמצעי. הפרשה ממשיכה במעשה לקיחת הלוויים מתוך בני ישראל. בתהליך התקדשות הלוויים מעורבים משה, אהרן וכל בני ישראל. שני הראשונים הם ממש מתבקשים, שהרי הם הממונים, הם העליונים, הם המסמיכים, כמפקד המשביע את חייליו. אך סמיכת בני ישראל אף היא הכרחית. כי חברת הלוויים האצילית אינה יכולה לקבל את כוחה אלא מלמטה. אם עם ישראל אינו סומך את ידיו על ההפרדה, ההפרשה, ה א פ ל י ה הזו, זה לא עובד. אני מדלג לסיפור התאווה, בפרק יא. האספסוף רוצה בשר. משה: "האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו, כי תאמר אליי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק... לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני. ואם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג..." ושוב, גרסת נעל בית: משה: אני רוצה לפרק את החבילה; נתת לי נבואה פנים אל פנים, אספקלריא מאירה, אך כנגד זה הענקת לי, או שמא – הפלת עליי – אחריות ללא גבול, התחייבות ללא גבול, כלפי העם הזה. הנח לי מחיים כאלה. הקב"ה: "אספה שלי שבעים איש מזקני ישראל", "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם...". יכול אני להאציל מרוחי עליהם, כשם שהאצלתי עליך, ולא תהא רוחי חסרה מכך כלום. אך לא כך אעשה – מרוחך אאציל עליהם, והיא תיפסד, שהרי כך ביקשת, ולא תישא לבדך. [ע"פ חזקוני] וכאשר נשארים אלדד ומידד ומתנבאים במחנה – וחז"ל שמים בפיהם את הנבואה: משה מת ויהושע מכניס – יהושע מתרעם עליהם, שהרי הם קוראים תיגר בעצם נבואתם על בכירותו המוחלטת של משה על פני שאר בני ישראל. ואולם, יהושע איחר את הרכבת, משום שמשה אינו מעוניין בבכירות הזאת. הוא רוצה שכולם יהיו נביאים. הנבואה שחז"ל שמים בפיהם של אלדד ומידד היא מתאימה מאוד; מאובדן בכירותו של משה נגזר כי הוא סופי, וכי יכול להיות לו תחליף. הסיפור האחרון בפרשתנו – הדיבה שהטיחו אהרן ומרים במשה – הוא המשך המגמה שאני מתאר. למרות שזוכרים בדרך-כלל את השורה התחתונה – ההבחנה החד-משמעית בין נבואת משה לנבואת אהרן ומרים, ועונשה של השנייה – בכל זאת המעשה הזה הוא חידוש! נתעורר ספק באשר לבכירותו המוחלטת של משה, איש הא-לוהים, היחיד שיכול היה לשמוע את קולו של הא-ל עד לסוף הדיברות! הפרצה בבכירותו, נעלותו, מורמותו מעם, ולפיכך מנהיגותו של משה, מתחילה אפוא בהתנהלותו שלו בקברות התאווה. ואם הכרסום שחל במעמדו עקב דברי אחיו ואחותו נרפא ונתאחה, הרי שקשה להירגע כשקוראים את יחס הקהל אליו ואל אהרן אחרי חטא המרגלים: "ויאמרו על העדה לרגום אותם באבנים..." (במדבר יד י). אמנם משה ואהרן עדיין בראש הפירמידה, וכך הם נשארים גם אחרי מרד קורח, ועדיין – זה לא אותו דבר, זה לא כמו פעם. וגם אם זה נורא עצוב, זה ככה. פנטזיה כמו "מי יתן כל עם ה' נביאים" לא מתגשמת ביום אחד; הדרך אליה כנראה דרשה ודורשת כרסום הדרגתי (ולעתים כסחני) במעמדות שונים, כדי שכל הפרטים יהיו שווי מעמד. הן הקפיטליזם והן הקומוניזם בנויים על עיקרון זה – שכולם שווים. אך בשני סוגי המשטר היו שחיתויות מתועבות. אז מה נעשה? לא יודע. ולמרות שאני לא יודע איך, אני מאמין שכולנו נגיע לנבואה, ושלא תהיה בסופו של דבר שום היררכיה בכלל, וכולנו כאחד נישאב בגופא דמלכא.