הבחור נכנס בלאט אל הכלבו המיושן הניצב בסמוך לקריה האקדמית. הוא הסתובב בו מספר דקות, התרשם מעט. דומה כי המקום היה לו די מוכר. קומתו הגבוהה הטילה צל על מרצפות השיש של החנות. חנות ובה מחלקת ספרים, מוזיקה ובגדים. הוא הביט אנה ואנה וראה כי פנים חדשות נכנסו לעבודה במקום. "מזרחי" שמע לפתע קול בס מאחוריו. הוא פנה אחור וראה את שומר הכלבו, פינקל הזקן, עדיין ניצב בעמדתו, עמדת התיקים השמורים ועמדת העטיפה (של המתנות) "אהלן מר פינקל, מה שלומך?" לחץ מזרחי את ידו "ברוך השם" החזיר מר פינקל וניגב במטפחת את קרחתו. "אמור לי, איפה חמדה אחראית מחלקת הספרים בה עבדתי?, ואיפה לורה מנהלת הכלבו?" "פיטרו את שתיהן, לפני שנה, סוף סוף" הפליט בחצי חיוך. "המממ... לבסוף נפלו לאותו בור שכרו לאחרים.." ענה מזרחי ומזרחי הפליג בדמיונו כחמש שש שנים מוקדם יותר. משוחרר צבא טרי היה מזרחי, חובב ספרים מושבע מעת ילדותו, מעין תולעת ספרים המתגלמת והופכת לפרפר המעופף מן הספרים אל המרחב. אהבה נוספת הייתה לו והיא כשם משפחתו-מוזיקה מזרחית: במיוחד זהר ארגוב ושימי תבורי. והנה כחודשיים לאחר שהשתחרר, ראה בעתיון המקומי והנה הודעה שובת עין ומקפיצת פיוז: "דרוש מדריך ספרים לחנות הכלבו האוניברסיטאית..." מזרחי תלש את ההודעה וחפז מיד לכתוב קורות חיים, בסיום כתב: "מקווה אני כי אביא תועלת ותרומה לחנות, מאחר ואני תולעת ספרים לא קטנה..." "את יאיר מזרחי" ביקש קול שבקע בטלפון. "מדבר" "שמע, מדברת מנהלת הכלבו לורה, קראתי את קורות החיים שלך ואני התרשמתי לחיוב, גש נא לראיון, אם אפשר עכשיו" יאיר היה מאושר. לאחר כמה ימים נקלט יאיר בעבודה, תחת פיקודה של חמדה הגרושה... נמוכת הקומה, ובעלת המבט האפי משהו... לעתים היה רואה אותה, כורעת ברך במדפי הספרים ושולה ספר למען בחורים גבוהים שנראו כנפילים הסוגרים עליה ומאיימים להכריעה בקרב... היא העריכה את כישוריו והחמיאה לו על הידע שיש לו בספרים ועל עזרתו לאנשים ולסטודנטים. בדלפק ה"פיקוד" של מחלקת ספרים היתה גם מערכת הקול של הכלבו, שם היה ניתן להכניס קלטות ולהשמיע מוזיקה שתישמע ברחבי הכלבו. בדרך כלל של בטהובן או מוצרט. מזרחי שמח... "את עולמי עם שחר את לי כל היום, את עולמי בלילה את החלום" קולו המסתלסל של זהר ארגוב נשמע היטב וברור בחלל החנות, פינקל השומר תופף באצבעותיו על דלפק השמירה, קונים אחדים זמזמו את מילות השיר... חמדה שמעה, קלטה ובצעדים מהירים נכנסה ללורה המנהלת והסתגרה עמה בחדר השקוף. "אני רוצה לדבר איתך" קיבל מזרחי קריאה מלורה. "שלום" אמר יאיר מזרחי כשנכנס לדבר עם המנהלת. "שלום, אתה בטח לא רגיל שיש אשה מעליך בתפקיד, הלא כן?" "למה? דווקא הייתה לי מפקדת בצבא, והיא הייתה מעליי בכמה דרגות" "תשמע, כאן אנו שומעים מוזיקת קונצנזוס, לא זהר ארגוב, לא חיים משה ולא קוקי לוי, זהו קהל סטודנטיאלי, מגוון, אני לא רוצה שיגיעו תלונות על אווירת שוק או תחנה מרכזית" "לורה, כפי שאני ראיתי, האנשים מאוד אוהבים את המוזיקה. ואין כאן שוק" "מעכשיו, אני מפקיעה ממך את השמעת המוזיקה, לירון יקבל אותה, יש לו אוזן טובה למוזיקה" יאיר המשיך בתפקידו, לפחות עד עתה. חמדה החלה להצר את צעדיו ולדווח ללורה המנהלת על כל פיפס קטן שהיה עושה. הוא שם לב שהוא נבחן בזכוכית מגדלת והיא תצרוב אותו. יום אחד, בעת עבודתו, שם לב כי לירון משמיע מוזיקה מזרחית שנקראת מוזיקת עולם: "חורפסמו צ'יפטפלי פיגה מקריאה" הדהד קולו של זמר יווני אלמוני מאי שם ברחבי החנות. חמדה תופפה בידה על אחד מהספרים, לא זעה לכיוון המנהלת. המנהלת ישבה במשרדה ולא התרגשה. יאיר נכנס לחדר המנהלת הצביע על הרמקולים ואמר: "וזאת לא מוזיקה מזרחית?" "למה אתה נכנס בלי רשות?" תבעה המנהלת "זו חנות סטודנטיאלית, במחלקות לומדים כאן על תרבות יוון, זה חשוב להעשרת עולמה הפנימי של האקדמיה" "ובשירים שכאן בארץ, אין בוזוקי ובגלמה?" "אל תתחכם" תבעה המנהלת והוסיפה: "השיחה הסתיימה" חמדה הביטה ברשימת ההזמנות של הספרים והביטה ביאיר, זה היה בסוף יום העבודה, היא אמרה: "צריך להתקשר אל ההוצאות הללו, שיזרזו את משלוח הספרים, אני אעשה חלק ואתה תשלים" למחרת בא יאיר וראה כי על הדלפק מונחת רק רשימת הזמנה אחת של חברת נקדימון בירושלים. הוא התקשר אל החברה ושאל לגבי עיכוב ההזמנה, הפקידה בצד השני, ענתה תשובה. הוא רשם אותה על גבי הטופס. חמדה נכנסה אל החנות, יאיר הראה לה את הרשימה ואמר כי התקשר להוצאה לאור. חמדה האדימה והחליפה צבעים: "מה?! אתה עושה לנו שם רע? למה אתה מתקשר? הרי אני התקשרתי לפניך!" "לא סימנת שהתקשרת" ענה "התקשרתי, השארתי גם פתק שהתקשרתי" "אני לא רואה כאן שום פתק" "מה זה חשוב, המנקה לקחה אותו" נפנפה חמדה בידיה "למה דווקא אותו ולא את הפתקים האחרים או את הקלטת המזרחית שעל הדלפק" וחמדה עשתה הצגה יפה מאוד וצרחה: "אל תענה לי! וחוצמזה, הקלטת הזו ברמה כל כך נמוכה שהיא תקיא אחרי שהיא תשמע אותה" למחרת פוטר יאיר מזרחי מן החנות. כשהוא שוכח אחריו במקרה את הקלטת של זהר ארגוב . במגירה... לאחר חצי שנה, העיז יאיר להיכנס לכלבו. הוא ביקר שם כצל ושם לב כי כל מספר חודשים מוחלף שם עובד מחלקת ספרים. כל מספר חודשים, כגרביים. לעומת זאת, נשארה חמדה הטרוטה כספינקס על מקום עמדה. מכאן הבין מזרחי כי משהו מתבשל כאן, אין קביעות לעובד מחלקה והם עושים "יד אחת", חמדה ולורה, בכדי שהעובדים לא יחתרו ויאפילו על דמותה של חמדה. מר פינקל הביט ביאיר מזרחי. יאיר חייך ושאל את מר פינקל: "למה פיטרו את שתיהן?" "נכנס מנהל חדש לרשת החנויות, הוא עשה בדיקות תחלופת כח אדם וגילה כי כאן מתחלפים עובדים כל מספר חודשים. הוא עשה בדיקת עומק וגילה כי חמדה ולורה מחזיקות עובד ספרים בממוצע של חודשיים ואחר כך מפטרות אותו" זאת בכדי שחמדה תשרוד בעבודה ולא תרגיש מאויימת" "ובכן" "המנהל ביקש מלורה לפטר את חמדה, לורה פיטרה במקומה את העוזרת הזמנית, מנהל הרשת רתח ופיטר את שתיהן" "חשבה שהיא תישאר כאן לעולם ובסוף פיטרו אותה... שסוף סוף תרגיש מה היא גורמת לעובדים" סיכם יאיר. מן הרמקולים שע התקרה בקעה שירתו של זהר ארגוב: "בדד, במשעול אל האין, בדד בנתיב ללא כלום" יאיר חייך על נצחונו ונזכר כי לפני חמש שנים שכח קלטת זהה..