מוכר הפלאפל מגודל הגורמט וגס הרוח בקצה הרחוב הביט בחלון הויטרינה ונופף בידיו אל חבורת בילדים שהביטו מוקסמים. הם הביטו מוקסמים בכדורי הפלאפל  שיצר בכלי ואשר הטיל אל השמן הרותח, לאחר כמה שניות הפכו לכדורים פריכים ואדמדמים אותם הניח בכלי ומילא בהם את הפיתות שהכין עבור הלקוחות שבאו לקנות מן הפיתה פלאפל בהכשר הבד´צ

"פלאפל מישל" הכריז השלט על פתח חנותו.



אחד מן הנערים הרכים מגודלי הפיאות שהביטו במקסם הפלאפל היה מנדל, ילד בן עשר, עטור פיאות מהקבוצה שנקראה "שלומי אמוני ישראל" סף הרגישות שלו היה נמוך, משום שלא נחשף לדברים כמו רדיו, טלויזיה או עיתון שהיו חלון אל העולם החיצוני. לכן- כל דבר שראה ברחוב הקסים אותו – ממכונית חדישה, הפגנות חרדים נגד ובעד, בלון המתעופף בשמיים ועד פלאפל המיטגן בשמן עמוק.

לפלאפל נוסף ריח משכר, ריח הטיגון ויחד עם ריח הירקות הטריים של הסלט הסעירו אותו. הוא רצה לקנות לעצמו מנה ולטעום מן הטעים הטעים הזה. התענוג עלה כעשרה שקלים והוא לא יכול היה להרשות את זה לעצמו. משפחתו, משפחה בת עשרה נפשות, התפרנסה בדוחק רב כשהאב לומד בכולל והאם עובדת כבלנית במקווה והוא לומד בחדר.



אך יום אחד קרה מקרה שעליו נאמר: "שלח לחמך על פני המים", בשובו מן החדר, ראה ברחוב אשה מבוגרת הסוחבת סלים כבדים שירדה מן האוטובוס. הוא חש לקיים את מצוות "והדרת פני זקן". ועזר לה לסחוב את הסלים עד לביתה ששכן בסמטה הצרה שבין רחוב עין יעקב למאה שערים. האשה שהייתה "יקית" במובן החיובי של המילה בירכה אותו באריכות ימים. לפני שעזב את ביתה, קראה לו. הוא התקרב היא טמנה משהו בכף ידו וכיסתה אותה:

"זה בשבילך ילד טוב. מתנה ממני, גברת מרגוט להמן! שתגדל ותצמח לתורה ולמעשים טובים!"

מנדל רץ במורד הרחוב וכשעמד בפינה, הביט אם אין איש העוקב אחריו. הוא פתח את ידו וגילה מטבע בן עשרה שקלים!



החנות הייתה מעבר לפינה. הוא רץ לשם מתנשף וכשנכנס עמד מול הדלפק ומבטו מעלה. המוכר הביט בו כלפי מטה ושאל: "כן ילד?"

"מה.. מנה פלאפל!" בלע מנדל את מילותיו

"מה אמרת?" שאל בקול גס

"מנה פלאפל!" רעד קולו של מנדל מפחד האיש המגודל. הוא הושיט לו את המטבע בן עשרת השקלים.
המוכר נטל את המטבע וזרק בקופה הרושמת.
לאחר שנייה, שם עצמו כלא רואה והמשיך לטגן את כדורי הפלאפל.

מנדל חיכה מעט ומשראה שאין התייחסות מצד מוכר הפלאפל אמר בקול שקט:

"ס...סליחה.. הבאתי לך עשרה שקלים!"

"לא הבאת לי כלום!" צעק המוכר והוסיף "עוף הבייתה ילד ואל תטריד אותי בעבודה יא חתיכת בן ז...!"

אל החנות נכנס אברך מזוקן הלבוש מגבעת ליטאית שקטע את קללתו של בעל החנות. הילד הוסיף לעמוד על שלו בקול רועד ובעוד המוכר לא מתייחס אליו.

"מה הילד רוצה?" שאל האברך

"הוא מטמטם לי את השכל! אומר שהביא לי מטבע של עשרה שקלים!" התלונן המוכר

"אני הבאתי לו. הבאתי לו!" בכה מנדל

"רגע, אבא ואמא נתנו לך כסף לפלאפל?" שאל האברך

"לא..." ענה מנדל בקול בוכים "עזרתי לגברת מרגוט להמן שגרה ליד רחוב עין יעקב, והיא העניקה לי מטבע של עשרה שקלים!"

"מרגוט להמן?" נדהם האברך "הלא זאת סבתא שלי! אני הייתי אצלה לפני דקה והיא בהחלט סיפרה לי שמישהו עזר לה והיא נתנה לו שי קטן!"

מוכר הפלאפל עשה עצמו כמתעלם מן השיחה. האברך פנה אליו באומרו:

"הילד דובר אמת! ואתה תכין לו מנה פלאפל!"

"ומה יקרה אם לא?" ענה המוכר

"תחשוב על זה ככה" גייס האברך את קולו הבטוח ביותר "היום יש לך הכשר בד"צ. מחר לא יהיה לך! ובגלל מה? בגלל עשרה שקלים שגנבת מילד קטן שרק רצה מנה פלאפל!"



לאחר כמה דקות יצא מנדל ובידו מנה פלאפל. הוא מיהר אל בית המדרש. נטל את ידיו, בירך המוציא לחם מן הארץ וטעם מן הפיתה אחר כך שלה קציצה חמה הביט בה נרגש ונגס בה ובטעם המופלא ומיד לאחריה נגס חתיכת מלפפון חמוץ, שלוש דקות עברו ועדיין היה נוגס בעדינות בקציצות הטעימות.