את פוכרת ידייך
יחד הן יוצרות
בריכה.
אני מביט בהן
בפכירה יש מים:
הולכים ומתרוקנים
זליגה כלפי מטה
בפכפוך ובטפטוף
לריק
אני לעצמי אומר:
עמי תקווה כנה
כי האהבה שבך
לא תיטוף לריק
לא תיזל ותאזל
תיטוף היא לתוך
הלב הפועם
וממנו
אליי
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
הרומנטיקן שאינו יודע שובע. שגם בעצבות הכי גדולה רואה את השמחה:
הולך בלי תכלית בקרני רחובות
ורואה פנים מביטות בי..
הפנים הם פני השחוק והשמחה. התמקד בהם וכך תצליח ;-)
[ליצירה]
שמואל שמואל ירושלמי
במקור: אליעזר בן יהודה
מילים: ירון לונדון
לחן: מתי כספי
כמו המרכסיסט הקנאי לשם
הוא קינא לסימני הקריאה ולשם.
ובאוניברסיטה במחשב שלא שלו,
היה רושם באתרו -תילי תילים
מילים מרחפות, מילים עפות,
מתגלגלות מן הלשון.
ירושלמי, מתי תמצא שידוך
הן צעירותך כמעט אפיים שחה
והעברית אשר חיכתה אלפיים
היא תמתין לך עד בוא כלה לה.
שמואל שמואל ירושלמי
יהודי מבדח
מילים מילים, מילים מילים
הוא בדה ממוחו הקודח.
אם נם הקומניזם שנים, נו אז מה,
הבה נעירנו ונמציא את טלי פחימה,
את חקירת השב"כ והבדידות
ואת סלובודן שהמית וידע למות.
את פלסטין השדודה והעשוקה,
כתב במיליון סימני קריאה.
ועוד הוסיף מילים לברוא
ונוצתו המהירה לא נחה
והשפה גדלה
ולא הכירה את מראה דמותה
את מראה דמותה בבוא השחר.
שמואל שמואל ירושלמי...
[ליצירה]
הניתוח השבועי שלי
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
תגובות